לשחזר מצב כלכלי

"אני חושב שאני בדיכאון",
הוא אמר לי בתחילת הפגישה.
"אני עובד מהבוקר עד הערב", המשיך, "בכל רגע פנוי אני על המחשב, עונה למיילים, יוזם פניות,
אבל בסופו של יום, אני תמיד במינוס:
גם בחשבון העסקי, וגם בחשבון המשפחתי.
וזה לא שאשתי לא עובדת, היא עובדת קשה, אומנם משרה קטנה יותר, מישהו צריך להוציא את הילדים,
ואין לנו משפחה שעוזרת איתם, וככה אנחנו מתנהלים כבר שנים. לקחנו יועצת כלכלית,
יש לנו טבלת אקסל של כל ההוצאות שלנו, ואנחנו ממש לא פזרנים, חיים כמו כולם, מה אני אגיד לך, מדינה מחורבנת", נשף,
ואז המשיך:
"ודי, אני לא יכול להמשיך לחיות כך,
כל פעם שאנחנו הולכים לארוחת שבת אצל אשתי,
כולם מתערבים לי שם בעניינים: למה נסעתם לחו"ל, למה קניתם כוורת לילד,
אל תעשו ילד שלישי, במצב הכלכלי שלכם אי אפשר לעשות עוד ילד.
אתה מבין? היא אומרת לי לא לעשות ילד!?"
והמשיך בשצף:
"וזה לא שאני לא מבין אותה,
הרי פעם בכמה חודשים אשתי נוסעת לאמא שלה,
בוכה לה על המצב הכלכלי שלנו,
והם כמובן סוגרים לנו את הפינה, עוד פעם…"

ואז הוא עצר, ופתאום הפך מבטו למופתע:
"אתה יודע מה זה מזכיר לי? את איך שההורים שלי היו,
תמיד במצב כלכלי מחורבן,
תמיד "אין עכשיו",
מהיום שנולדתי הם אמרו את זה,
ובאמת פעם בכמה חודשים אמא שלי הייתה נוסעת לאבא שלה לבקש כסף,
אני זוכר כמה סבל היה בנסיעה הזו,
תמיד היו מביאים אותי איתם, כסחיטה רגשית,
הייתי יושב שם ורואה איך אמא שלי מתחננת לכסף,
מבקשת ומסבירה, ואז מקבלת כמה שקלים ונשבעת לכולנו בדרך הביתה, שזאת הפעם האחרונה.
ותמיד היה את הקטע הזה שאם סבא וסבתא מגיעים,
אז צריך להחביא את כל המכשירים החשמליים שקנינו,
וידאו או איזה מיקסר חדש,
כדי שלא יגידו לנו, למה קניתם בכסף שלנו מותרות".
הוא סיים את הסיפור עם עיניים דומעות.

"אתה יכול לראות את הדמיון בין שני הדברים", ציינתי – שאלתי,
"בין העבר להווה שלך?"
הוא שתק שנייה:
"זה לא דמיון, זה בדיוק אותו דבר", אמר, "אחד לאחד. שוב האישה שלי צריכה ללכת לבקש כסף מההורים שלה, בשביל להוציא אותנו מהמצב הכלכלי שלנו
אני גם אבא שלי בסיפור, וגם אני,
זה שמתלווה אליה להתחנן לכסף. אני לא מאמין".

"בחיים",
אמרתי לו,
"לפעמיים אנחנו משחזרים בהווה, סיטואציות מהעבר.
הנה אתה שוב, בדיוק באותו מצב כמו שהיית ילד.
הסיטואציה הזאת היא צורך שלך.
צורך שלך לשחזר את העבר שלך".

"אוקיי, אבל איך אני יכול לשנות את זה?"
שאל, ועניתי:
"אני חושב שהשלב הראשון הוא להבין שבאיזושהי רמה אתה זה שמייצר לעצמך את הסיטואציה הזו",
הוא נרעש נעמד מולי: "אה, אתה מאשים אותי במצב?" שאל בטון שעולה,
"אתה באמת חושב שאני נהנה מזה?"
"אני לא מאשים אותך בכלום", אמרתי, "אני רק חושב שחשוב להבין שהמצב הזה,
שאתה נמצא בו, משרת אצלך משהו, משהו מהילדות,
ובעצם קורא לך להתבונן במשהו".
הוא נרגע והתיישב.
"אני מאמין שרק ההבנה הזו יכולה לעשות אצלך שינוי,
להבין שאתה לא קורבן של הסיטואציה,
אלא שיש אצלך משהו חכם שמייצר לך את הסיטואציה,
שאתה זקוק לה, כדי לרפא את הכאב של מה שקרה לך בעבר".
"היה שם באמת הרבה כאב בשבילי, כשהייתי עולה עם אמא שלי לסבתא", הוא אמר.
"אז כנראה שיש שם כאב שמבקש לכאוב" השבתי.
השיחה הסתיימה.

ואחרי שבועיים, הוא חזר לפגישה נוספת.
"יצאתי ממש עם כאב פיזי מהשיחה איתך", הוא סיפר, "אבל החלטתי שאני מקשיב לך, שאני מוכן לכאוב את המקום הזה. כמה ימים לא יצאתי מהמיטה, אבל ביום ה- 4, הבנתי מה אני הולך לעשות.
אני הולך למחזר את המשכנתא שלי,
לסגור את המינוס,
לעשות שיחה עם ההורים של אשתי,
להסביר להם שאנחנו בסדר, שאנחנו לא רוצים לקחת מהם כסף יותר.
אתה מבין, תמיד היה לנו בראש,
שאם לא נצליח נפנה אליהם,
מה שגרם לנו להתנהל מהמקום הזה,של יהיה בסדר.
אבל עכשיו הבנו שאנחנו לא מעוניינים בו יותר,
ולפי זה נתנהל. הבנו שזה בידיים שלנו", סיכם.
"אני מאמין שיצאנו לדרך חדשה",
ואז חייך: "עכשיו אפשר לחזור לעבוד על השיווק".

לפעמים,
בגלל שאנחנו לא מרשים לעצמנו לכאוב כאב גדול מהעבר,
אנחנו משחזרים שוב ושוב את אותה הסיטואציה שהכאיבה לנו.
ולפעמים,
רק האופציה לראות את זה, או להסכים להרגיש את זה, עושה את השינוי.

כנות – לראות אותם לראות אותי.