אחד המשפטים שהכי קשה לי לשמוע שהילדים שלי אומרים לי
זה ״אבא אני לא טוב/ה בזה״
האוטמט שלי זה: ״מה פתאום אתה טוב בזה, אתה הכי טוב בעולם״
שבעצם הסאב טאקסט של זה,זה:
אתה הכי מוכשר בעולם, הכי יפה בעולם, הציר זמר,רקדן חכם, אתה הכי בעולם.
רק שאני עוצר לרגע,לפני שאני עונה את האוטמט.
ובודק עם עצמי, מה קורה לי.
אני מבין שאני פשוט שומע שאני לא טוב.
שאני לא מספיק, יפה חכם,זמר,רקדן
וישר אני נזעק, להגיד לכולם שלא נכון אני הכי טוב בעולם.
רק שלא מדובר בי, מדובר בילד או הילדה שלי.
והם כרגע שיתפו אותי בתחושה שלהם.
תחושה שהם לא טובים במשהו.
תחושה שבה להם לספר לי על הקושי שיש להם במשהו שהם עושים.
אז במקום לסתום להם את הפה,ולהגיד להם שהם הכי טובים בעולם.
התחלתי לשאול:
במה אתה מרגיש שאתה לא טוב?
מאיפה הבנת שאתה לא טוב בזה?
אלו דברים היו גורמים לך להרגיש שאתה יותר טוב בזה?
ושאני שואל, ולא פוסק, מתפתחת שיחה מאוד עמוקה, שעולים בה הרבה דברים חשובים.
הרבה רגשות יש בכל משפט שהלדים שלנו אומרים.
ואם לא משנה מה הם עושים הם עדין הכי טובים, אז לא צריכה להיות לנו בעיה לדבר איתם על המקומות שבם הם מרגישם פחות טובים.