היום דריה לקחה את איימי (6.5) לפסטיגל.
ומאתמול בבוקר הילדה בהתרגשות: קופצת, שרה, מתרגשת, מתלהבת.
"אבא אתה יודע לאן אני הולכת מחר?", היא שואלת אותי בפעם ה 15. "לאן?", אני עונה כאילו לא יודע, "לפסטיגל!" היא צורחת וקופצת בהתלהבות.
ובערב היה אצלי חבר, שראה ככה אותה, קופצת ומתלהבת. "אתה מבין רועי?", הוא אמר לי בזמן שהתבונן בשמחה שלה, "גם אני מחפש משהו בחיים שירגש וילהיב אותי ככה, ואני לא מצליח למצוא, שם אני תקוע".
"אתה יודע", אמרתי לו, "הרבה אנשים סביבי מחפשים את הדבר המדויק שירגש וילהיב אותם, וזה באמת חיפוש חשוב מאוד. אבל מה שמאפשר לילדים שלנו להתרגש מדברים זה לא רק הדבר עצמו. זה לא הפסטיגל. זה העובדה שהגוף והתודעה שלהם עדיין מרשים להם להתרגש. ולשמוח מכל דבר קטן. מה שמעכב אותנו מלהתרגש ולהתלהב זה לא בהכרח שעוד לא מצאנו את הדבר המדויק שלנו. זה העובדה שהגוף שלנו והתודעה שלנו כבר לא מרשים לנו להתרגש בעוצמה ובקלות. וזה בגלל טראומת האושר שלנו.
והעבודה שלנו פה, זה לא רק לחפש את המדויק שלנו, זה גם ללמד את הגוף והתודעה שלנו להתרגש מחדש בעוצמה ובקלות".
כנות – להתלהב כמו ילד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *