לדאוג או לכאוב

השבוע התארחנו אצל חברים לארוחת ערב,
מלבדנו היו שם עוד זוג חברים, וגם להם שני ילדים גדולים וילדה בערך בגיל של איימי.
אנחנו המבוגרים ישבנו בחוץ בגינה, והבנות הקטנות איימי שלנו, והבת שלהם, מצאו לעצמן מן משחק כזה של להכנס ולצאת מהבית מלא פעמים.
והדלת של הבית שלהם, היא מסוג הדלתות שנפתחות ונסגרות בקלות רבה, עם קליק כזה,
ואנחנו – אני ודריה – בקלות יכולנו לדמיין איך האצבעות של איימי יכולות להיתפס שם.
ומשום שאנחנו הורים מעט חרדתיים, מעט זה אומר שדריה מאד חרדתית, ואני נוח לי להיות לא חרדתי, כי יש כבר מישהו שדואג כל הזמן (אבל בתכלס אני חרדתי לא פחות ממנה),
העברנו את הערב בלדאוג כל הזמן שלאיימי לא יתפסו האצבעות בדלת.
זה לווה באזהרות בקול, לרוץ לפחות פעם בכמה דקות ולהציל אותה ברגע האחרון, לנסות לא להרשות לה לשחק במשחק הזה, להסביר לה את הסכנה, לצרוח פתאום "תיזהרי!", ועוד דברים שבטח שכחתי.
לעומתנו, ההורים של הילדה השנייה לא התעסקו בכלל בדלת, והילדה שלהם פשוט רצה בטבעיות, נכנסה ויצאה נכנסה ויצאה.
דריה כמה פעמים הזהירה גם אותה, אבל היא המשיכה בשלה, לרוץ בלי שום דאגה על הראש.
עד שרגע אחד בעודן רצות שוב לעבר הדלת צווחות משמחה, האצבעות של הילדה השנייה נתפסו בדלת.
היא מייד צרחה, אמא שלה רצה לקראתה והרימה אותה על הידיים, דריה רעדה כולה, והסתכלה עליי במבט של "אתה רואה שלא סתם דאגתי?".
האמא של הילדה השנייה באותה רגיעות חיבקה את בתה, נישקה אותה, ניחמה אותה על כאבה, והפלא ופלא תוך כמה דקות עבר לו הכאב, הילדה נרגעה ירדה מהידיים של אמא שלה, ונחשו מה – רצה שוב לשחק בדיוק באותו משחק עם הדלת.
ואני שמתבונן מהצד חושב : עד כמה אנחנו יכולים למנוע מהילדים שלנו לחוש את הכאב שיש בחיים?
ומה באמת יותר נורא? כשנסגרות האצבעות, לכאוב לכמה דקות את הכאב של האצבע, או במשך שלוש שעות לשחק עם דאגה ופחד מפני הכאב שאולי יגיע?
מה יותר מפחיד להרגיש את הכאב ולפגוש אותו,
או לנסות להימנע ממנו כל הזמן ולהפסיד כל כך הרבה רגעים בהם אין כאב?
כן היא שיחקה שלוש שעות בחופש מוחלט בלי טיפת כאב וכאב לה חמש דקות.
ואילו איימי שיחקה 3 שעות מלאה בדאגות וחששות, ולא סבלה אפילו דקה של כאב אמיתי.