מהבוקר בא לי לכתוב טקסט על חג סוכות,
אבל בבוקר היו לי פגישות עם לקוחות,
ואיך שחזרתי הביתה הייתי צריך לדייק ת'תבשילים שדריה הכינה (אפשר לקרוא אצלה על הקיר),
ואיך שסיימתי נכנסתי לחדר מחשב,
וניסיתי להתרכז במה שהיה לי וברעיון שרציתי לפתח לפוסט.

אבל לאורך כל הזמן הזה שניסיתי לכתוב, איימי ישבה לידי וביקשה שאקרא לה את "זהבה ושלושת הדובים",
ואז שאלה אותי "מה זה מדפסת" ו- "מה היא עושה", ואם אני יכול לקנות לה "כזה? בצבע וורד", ו"אבא תראה אמא קנתה שוקולד עם ציורים", לכל הבני דודים ותראה מי יקבל מה,
"זה יקבל עומר לא זה יקבל אורי", "זה לאיילה לא זה לאופיר", "לא סליחה בוא נתחיל שוב אבא?",
ואני כבר מרגיש שבא לי לצעוק עליה:
"נו די כבר! תלכי מכאן אני מנסה לכתוב משהו!",
ואני חוזר שוב ושוב לטקסט שאני כותב,
והיא שוב נכנסת,
ומתיישבת בטבעיות כזו על הברכיים שלי,
להראות לי איך היא יודעת לספור, ו"תשע ושמונה ומהתחלה",
ואני כל הזמן מרגיש כאילו היא בודקת אותי,
עד כמה אני אוהב אותה,
ומה יותר חשוב לי? הדבר הזה על המחשב או היא?
ומה יקרה אם היא לא תלך, ולא תבין את ה"רמז"?
אני אגיד לה ללכת? אני אכעס עליה שהיא פה לידי? רוצה רק להיות איתי?
ואם בסוף אני כן אצעק, או אגרש אותה מהחדר,
עד כדי כך אני מעדיף את המחשב עליה?
ואני כל הזמן יודע שאני במבחן,
ואני כאילו יודע גם את התשובות הנכונות ואיך מקבלים 100,
אבל יש בי גם קול שלא אכפת לו להיכשל,
ואני מגייס את המוח שלי לסיפור:
"מה אני אעשה איך אני אפתור את זה עכשיו, איך אני חוזר לכתוב, וגם נותן לה את ההרגשה הכי טובה בעולם?"
ותוך כדי שאני חושב על זה, אני מבין שזה לא שהיא שמה אותי במבחן הזה,
זה אני שעושה את המבחן הזה לעצמי,
את מי אני מעדיף?
את הילדה שלי או אותי?
מי יותר חשוב לי, אני או היא?
וזאת בעצם שאלה שאני שואל את עצמי, אם אני אוהב אותי, האם אכפת לי מעצמי, האם יש לי ערך? והיא – היא רק מרגישה, שיש לי סימן שאלה בקשר של כמה ערך יש לי, והיא ישר נלחצת,
ומחפשת את הערך שלה עצמה, ובלי לשים לב, בגלל שהיא מחפשת את הערך שלה,
שאלת הערך שלי עולה פי שתיים,
ואז גם שלה מולי,
ותוך כמה דקות מאבא ובת הפכנו לאוייבים,
לאחד נגד השני,
הערך שלי הפך להיות תלוי בערך שלה,
רק כמו בנדנדה …

ואיך שהבנתי את זה, נשמתי נשימה עמוקה,
אני לא רוצה להיות במלחמה,
אני רוצה להיות באהבה,
ושנינו יכולים להיות חשובים באותה מידה.
אז אמרתי לה "איימי, אבא רוצה לכתוב משהו שיש לו פתאום להגיד, רוצה לשבת פה לידי ופשוט להיות אבל בלי לדבר?"
והיא הסתכלה עלי ואמרה : "לא. אני הולכת לשחק עם האחים שלי".
ונתנה לי נשיקה, כי בשנייה חזר לשנינו הערך, ופשוט יצאה מהחדר.

ואני שרציתי לכתוב משהו על סוכות, פתאום כתבתי על זה, לא יודע, אולי באיזה שהוא אופן זה קשור?
חג שמח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *