כפתורים

כילדים לחצנו להורים שלנו על אין סוף כפתורים
הינו משהו אחד, אבל הם רצו שנהיה אחרת.
לא כי הם לא אהבו אותנו,
לא כי הם רצו לשנות אותנו,
אלא בגלל שבדיוק כך הם היו.
ובגלל שכך הם היו, ושיחקו אותה שהם אחרים,
למדנו גם אנחנו להיות כאלו,
ובכל פעם שהיינו כך,
בדיוק אז הם הרגישו שהסוד שלהם מתגלה.
ובגלל שניסיון החיים שלהם לימד אותם שלהיות כך מביא רק סבל.
אז בכול מאודם הם לימדו אותנו שלהיות כמו שאנחנו, לא עושה איתנו חסד.
הדברים האלו בדיוק הפכו עם השנים להיות הכפתורים שלנו.
וגם אנחנו למדנו להסתיר את מי שאנחנו.
והיום גם אנחנו הורים…
והילדים שלנו מתנהגים בדיוק כמו שאנחנו.
ה״אנחנו״ שאנחנו מנסים להסתיר הם, למשל:
רגישים
פגיעים
חסרי ביטחון
מלאי ביטחון
מלאים בפחדים
אמיצים לעשות דברים מפחידים
רוצים שיראו אותם
מבקשים אהבה בלי להתבייש
לוקחים סיכונים
בודקים את כל הגבולות
בוכים בקלות
צוחקים בקלות
לא מוותרים על מה שהם רוצים
אוהבים מהר
שונאים מהר.

ועכשיו שהם כך בדיוק כמו שאנחנו מתחת לכל המסכות.
יש לנו הזדמנות לשיעור גדול.
שיעור לאהוב אותם בדיוק כמו שהם.
לתת להם להרגיש שמה שהם בפנים זה מצוין.
לתת להם את הבטחון לא ללבוש מסכות
ואם נצליח לאהוב אותם בדיוק כמו שהם.
יש סיכוי שנצליח לקבל אותנו בדיוק כמו שאנחנו.
ותחלס יותר קל לאוהב אותם, מלאהוב את עצמנו.

ככה שילדים הם השיעור הכי קל בקבלה עצמית.