איך דברים קטנים, יכולים למוטט לפעמים מערכת שלמה.
ביום ראשון קיבלתי טלפון מגיסי, אצלו אני יושב בשנה האחרונה בכל יום שלישי, כשאני בתל אביב, והוא אמר לי כך: ״אתה שומע, אני צריך שתפנה את המקום שלך״.
יש לו מכון לצילומי שיניים בתל אביב, לגיסי, שי, בשם דנטליקס, ובמכון יש לו עוד קומה, עם משרד קטן וחדר ישיבות.
ולפני שנה בערך הוא התקשר ואמר לי: "אתה שומע, למה שלא תפתח יום פגישות בתל אביב? אתה יכול בינתיים לשבת אצלי, במכון, בקומה למעלה".
ובאמת כך היה.
וגם לפני חודשיים, כשרק התחלתי לחשוב על לפתוח קבוצה למידה של הכנות, שוב הוא התקשר אליי, ואמר לי: "למה שלא תשתמש בחדר הישיבות שיש לי? בקומה למעלה? תעביר שם את הקבוצה של הכנות?",
ובאמת כך היה.
והוא לא רק גיס שלי, שי. הוא גם אחד החברים הכי טובים שלי. והוא נתן לי לשבת שם שנה ללא כל תשלום.
והוא גם הסביר לי בדיוק למה אני צריך לפנות את המקום, הכל נעשה מסיבות מאד הגיוניות,
אבל למרות כל זה, אחרי שסיימנו את השיחה, הרגשתי כאילו מישהו משך לי את השטיח מתחת לרגליים.
כאילו לקחו לי הרגע את הבית שלי.
כאילו ערערו את כל עולמי.
אז סיימתי איתו את השיחה, עליתי למעלה, סיפרתי את זה לדריה ופשוט נשכבתי על המיטה ונרדמתי.
בתשע וחצי בערב.
אפילו בלי לצחצח שיניים.
ובבוקר כבר קמתי מדוכא לחלוטין.
יכול להיות שאתם קוראים את זה ואומרים לעצמכם עכשיו, די נו, איזה דרמה קווין, מה הוא עושה סיפור מכל דבר?
ואולי אתם גם צודקים.
אבל זה באמת מה שהרגשתי.
הרגשתי פשוט במצוקה.
אבל בכל זאת החלטתי שאני לא נותן לזה לנצח אותי, אז קמתי מהמיטה,
הפעם צחצחתי שיניים,
התלבשתי ויצאתי לכיוון המשרד שלי בכרכור.
"מה כבר קרה?" אמרתי לעצמי, "זה בטח בכלל לטובה, הרי גם ככה המקום הזה לא באמת התאים לך, זה היה קצת מוזר לפגוש לקוחות בתוך מכון לצילומי שיניים … והרי ברור שזו הזדמנות למשהו חדש, אני פשוט אכתוב סטטוס בפייסבוק, אספר שאני מחפש מקום והכל יסתדר לצד הטוב ביותר!".
ובאמת כך עשיתי, פרסמתי סטטוס, ותוך כמה דקות התחילו להגיע מלא פניות מהמון מקומות, עם המון מחירים והמון אפשרויות:
לפי שעה, לפי חודש, משרדי, טיפולי, קליניקה, סטודיו, במרכז תל אביב, ברמת גן, בבורסה, בצפון הישן,
ליד הרכבת אבל בלי חניה, לא ליד הרכבת אבל עם המון חניה.
ובשביל צורת המחשבה שלי, עודף כזה של אינפורמציה זה קשה.
לאט לאט התחלתי להרגיש איך אני מתחיל ללכת לאיבוד.
ואני מדבר עם עוד בן אדם ועוד בן אדם, ועוד אופציה ועוד אופציה,
ומרגע לרגע אני מרגיש את המועקה חוזרת, ושוב התחושה הלא נעימה, ושוב המצב הרוח חוזר,
ואני לא מוכן להיכנע לו, אני לא מוכן לתת לו לשלוט בי.
אז אני מנסה הכל:
חשיבה חיובית, דמיון מודרך, להיות עם הרגשות, להיות בלי הרגשות,
להדחיק, לקבל, להיות בלי הפחד, להיות עם הפחד,
לפחד מהפחד, להסכים, לדחות.
אבל שום דבר לא עוזר.
ולא רק שזה לא עוזר, המצוקה שלי רק הולכת וגדלה.
אני ממש מרגיש שאני נשאב לתוך חור שחור.
אפילו ברגע אחד החלטתי, שאני פשוט אסגור את היום בתל אביב, וזהו.
ואז פתאום נזכרתי שבאמת ניסיתי הכל,
אבל יש דבר אחד שעוד לא ניסיתי, וזה לתת מקום.
לתת מקום לכל מה שאני מרגיש, לתת לזה מקום בתוכי.
אז ירדתי למטה לגן שעשועים, שיש לי מתחת למשרד,
ישבתי שם על איזה ספסל,
ועצמתי לרגע את העיניים.
ובהתחלה חשבתי, איך זה נראה לכל מי שעובר עכשיו מולי בגן שעשועים?
אדם עם שיער מאפיר, לבוש בחולצה מכופתרת מכנסים מחוייטות ונעליים אלגנטיות,
יושב על ספסל באמצע היום בעיניים עצומות,
אבל אחרי כמה שניות לא היה אכפת לי יותר.
וברגע שלא היה לי אכפת,
ובאמת הרגשתי את עצמי, את הגוף שלי, את הרגשות שלי, את הזיכרונות שלי מהעבר סביב קבלת החלטות, את הפחדים שלי סביב כסף, את הפחד שלי ממחוייבות, את כמה אני מאמין בעשייה שלי,
כשהרשיתי לעצמי לתת לכל הדברים האלו מקום,
הרגשתי פתאום בחילה חזקה בכל הגוף.
אבל הבחילה הזו לא הפחידה אותי.
כי לאורך כל הזמן נשמתי אליה.
והרגשתי איך הנשימות לשם מרגיעות אותה.
ובאמת אחרי כמה דקות ארוכות, הבחילה עברה.
וכל הרגשות שהיו לי התיישבו במקומם.
וכשפתחתי את העיניים בגן המשחקים,
פתאום הבנתי שהזמן שלי,
במקום של גיסי, תם.
שזה הזמן שלי לנוע קדימה, לעבר מקום חדש.
שזה נכון שאני עוד לא יודע איפה המקום הזה יהיה,
ושאני עוד לא יודע איך למצוא אותו,
ואפילו מה בדיוק אני צריך מהמקום הזה,
אבל אני יודע שהמקום הזה יופיע ממש ממש בקרוב.
בקלות, בלי מאמץ.
ושהוא יהיה המקום הכי מדוייק בשבילי. הכי מדוייק לצרכיי.
במשך הרבה מאוד שנים הייתי מאוד סקפטי לעבודה עם הרגשות שלי.
אם הייתי, אז, קורא פוסט כזה, בטח הייתי חושב שהכותב שלו ירד מהפסים:
לרדת למטה לגן שעשועים, להרגיש רגשות, נו באמת?
אבל חברים יקרים,
כולנו, במהלך החיים שלנו, עברנו דברים,
לפעמים דברים שפגעו בנו, שצילקו אותנו,
ולמדנו להיזהר מלטעות שוב.
להיזהר מלהיות שוב במקום של כאב.
כשקורה לנו משהו היום, כשאנחנו בוגרים, יש לנו פחד להיפגע שוב.
לפגוש את אותו כאב ישן. אותו כאב שהכאיב לנו.
ואם אנחנו לא נותנים לכאב הזה את המקום שלו, אם אנחנו מפחדים להרגיש אותו,
אז התנועה שלנו קדימה, היכולת שלנו לזוז לעבר הרצונות שלנו, פשוט נפגעת.
לא כי אנחנו עצלנים, או דחיינים או רגישים או לא מספיק טובים.
אלא פשוט כי אנחנו מפחדים להיפגע שוב,
כי אנחנו מפחדים להרגיש את הכאב הזה.
וכשאנחנו נותנים לו מקום, מרשים לו להיות, מסכימים לפגוש אותו, להיות כנים איתו,
אנחנו בעצם מאפשרים לעצמנו להיות בתנועה חדשה קדימה.
כנות – תנועה מתוך שחרור