כנות – תנועה מתוך הנאה ולמידה ולא מתוך רצון לתוצאה

ביום שבת הלכנו לבקר את ההורים שלי, שבילו סוף שבוע במלון בנתניה.
ואיך שהגענו אבא שלי הושיב את אורי בלובי לידו, וקרא לאברהם.
אברהם הוא ילד בן 7, הבן של משגיח הכשרות של המלון, ואיך שהוא הגיע אבא שלי הגדיר אותו מולנו כ"אלוף השחמט של נתניה" (כשכולנו הבנו שאבא שלי סתם מגזים בשביל ליצור עניין).
ואז לוח השחמט נפתח בטקסיות על השולחן: "טורניר פרדס חנה מול נתניה, עד חמש!", הכריז אבא שלי ואורי שלי התיישב מול אברהם והתחיל לסדר את החיילים.
איך שהמשחק התחיל קלטתי שהגוף שלי נכנס ללחץ, אבל רק ישבתי שם ולא אמרתי כלום.
ואחרי כמה דקות של משחק אברהם אכל לאורי את המלך.
"אבל לא אמרת שח", אמר אורי, ואברהם ענה: "אצלנו משחקים שאם אפשר לאכול את המלך – אוכלים וזהו".
ואורי אמר: "ככה לא משחקים אצלנו. אצלנו קודם אומרים שח ואז המלך יכול לברוח, והמשחק נגמר רק כשיש מט".
״ככה משחקים באמת״, הוספתי בקול סמכותי.
"אבל ככה אני יודע לשחק", אברהם אמר, ואורי ענה: "טוב".
במשחק הבא אורי ניצח, ואחרי זה אברהם ניצח ואז שוב אברהם, וכשהוא אמר בקול "נתניה מנצחת!" אני כבר התפוצצתי.
כלומר, החלק התחרותי שבי התפוצץ. זה שמפחד מכשלון. זה שמפחד לפגוש חוסר ערך. זה שמודד את עצמו דרך הבן שלו.
ופתאום מצאתי את עצמי קצת כועס על אברהם בן ה- 7:
"ככה לא משחקים, זה לא פייר, אורי לא מכיר את החשיבה הזו, של לא להתריע, זה לא ניצחון אמיתי. אם הייתם משחקים לפי הכללים פרדס חנה הייתה מנצחת" –
.נבחתי
אבל אורי רק הסתובב אליי ואמר: "אבא זה בסדר. זה אימון טוב בשבילי לשחק ככה. אני לומד לראות את המשחק והמהלכים מעוד כיוון." ואז הכריז: "נשחק שוב?"
כנות – תנועה מתוך הנאה ולמידה ולא מתוך רצון לתוצאה – זה כנראה הסוד הגדול ביותר.