כילד, בערב ראש השנה, הייתי עומד תמיד ליד סבא שלי יעקב ז״ל, בבית הכנסת "מגדל" שבבית וגן בירושלים,
עומד כך עם עיניים עצומות שדמעות זולגות מהן.
עומד מול ארון הקודש הפתוח, מביט בו, ומתחנן לאלוהים – "תעזור לי לא לשקר יותר בשנה הבאה".
הפעם הראשונה ששיקרתי הייתה בכיתה ב'.
אני לא זוכר מה היה השקר הראשון שלי, ולמי הוא היה, אני רק זוכר שהסתובבתי אחרי זה בחצר בית ספר,
מלא ברגשות אשם, ופחד גדול שאלוהים יעניש אותי.
אבל כנראה שחוץ מייסורי מצפון זה נתן לי עוד הרבה מאוד דברים, כי מאותו רגע לא הפסקתי לשקר.
להיות ילד שקרן זה לחיות בעוד עולם. עולם שבו החיים שלך אחרים, החיים שלך הם כמו שהיית רוצה שהם יהיו.
ולכן, לא משנה כמה פעמים תפסו אותי בשקרים, כמה פעמים לא דיברו איתי, הפסיקו להיות חברים שלי, צרחו עליי, זרקו אותי לפח זבל, נפרדו ממני,
כמה פעמיים שנשבעתי לעצמי, הבטחתי לעצמי, שאני לא אשקר יותר, שדיייי וזהו,
בכל זאת לא הצלחתי להפסיק לשקר.
לא הצלחתי להיפרד מאותו עולם דמיוני, עולם בו הכל קורה בדיוק כמו שאני רוצה שיקרה.
הדבר היחיד שהשתנה היו השקרים שלי, והם השתנו לפי הצרכים / המקום שלי:
אם ביסודי שיקרתי שאתמול בערב טסתי לאמריקה לשישי שבת,
אז בתיכון שיקרתי שהייתי עם כל מיני בחורות שאפילו לא ידעו שאני קיים,
וכשהייתי חייל משוחרר, וגרתי בדירה עם שותפה, שיקרתי על כמה קיבלתי בפסיכומטרי וכמה אני מרוויח בעבודה.
בעצם שיקרתי על כל דבר שרציתי שיהיה לי, ולא ידעתי איך הוא באמת יכול להיות חלק מחיי.
והשינוי קרה כשפגשתי את דריה.
הייתי בן 22, ואני זוכר שבסוף הפגישה הראשונה שלנו, הלב שלי דפק במהירות מטורפת. התאהבתי.
וכשנכנסתי לדירה שגרתי בה אז, נשכבתי על המיטה, והחלטתי לא להתקשר אליה יותר.
למה היא צריכה אדם כל כך שקרן, חשבתי לעצמי, אני הרי לא אשתנה, אני לא באמת יכול להיות בקשר, אני לא באמת יכול להיות באינטימיות, אף אחד לא באמת ירצה להיות איתי, עם מי שאני מתחת לכל השקרים.
ובאמת למחרת בבוקר נסעתי לכמה ימים לחברים, מחוץ לעיר.
ודריה התקשרה אליי, היא חיפשה אותי, אבל לא עניתי לה.
אבל כנראה שהאהבה יותר חזקה מכל מערכת הפעלה, ואני פשוט לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה: הגוף שלי, הלב שלי, הנפש שלי, זעקו להיות איתה.
ואחרי 3 ימים כאלו פשוט התקשרתי אליה אני.
וכשנפגשנו שוב, קבלתי החלטה, שבדיעבד שינתה את חיי.
לא היה לי מה להפסיד: עד אותו רגע לא היה אדם אחד בעולם שהכיר אותי באמת. כולם הכירו רק את השקרים שלי.
ולכן הכנתי רשימה, של כל השקרים, כולם, וכתבתי לידם מה האמת.
ועם הרשימה הזו הגעתי לפגישה: "תראי" אמרתי לה, "אני מרגיש פה משהו מאוד מאוד מיוחד, ואני רוצה שכבר עכשיו תדעי עליי הכל".
ופשוט הקראתי לה את כל הרשימה הזו. הרשימה של כל הדברים שהם אני. דברים שלא סיפרתי לאף אחד בעולם. דברים שלא אמרתי עד אותו רגע לעצמי אפילו.
והיא ישבה שם מולי, הסתכלה בי, ופשוט אהבה אותי.
ומאותו רגע ידעתי שאני לעולם לא אשקר לה על כלום.
הקשר של דריה ושלי מלא עליות וירידות. יש תקופות שאנחנו מאוד רחוקים, ויש תקופות שאנחנו מאוד קרובים.
אבל לא משנה מה המרחק בינינו, הכנות הזו תמיד נמצאת שם בינינו.
מאז שאני עם דריה, אני לא משקר יותר לאף אחד.
ואפילו הלא יאומן קרה: פיתחתי שיטה שנקראת כנות.
אני מרצה, עושה סדנאות, כותב, אפילו יש ספר בדרך, והכל לפי השיטה הזו.
ואני מספר את הסיפור הזה, היום, בערב ראש השנה,
כי אני יודע מה היה הערב הזה עבורי: זה היה ערב של הבטחות לעצמי, הבטחות על כל מיני דברים שרציתי שיהיו אחרת בשנה הבאה, כל מיני דברים שרציתי להשיל מעצמי: דפוסים, התנהגויות, אפילו רגשות.
רק שלפעמים לא צריך להשיל שום דבר. שום דפוס.
לא לשנות, לא להבטיח לעצמנו.
רק למצוא אדם אחד בעולם, אדם אחד שאנחנו מסכימים להיות מולו כל מה שאנחנו. אדם אחד שאנחנו פשוט יכולים להיות כנים אתו ב 100 אחוז: חבר, בן משפחה, בן זוג, מטפל.
מישהו אחד בעולם, שיראה אותנו בדיוק, אבל בדיוק כמו שאנחנו.
בלי הסתרות, בלי מסכות, בלי ליטושים, בלי הנחות.
וכשיש לנו מישהו כזה, לפעמים מתחיל שינוי. שינוי מבפנים, שינוי של הסכמה.
הסכמה להראות את עצמנו בדיוק כמו שאנחנו.
וכשהשינוי הזה קורה, ההסכמה הזו מתרחבת לעוד ועוד ועוד אנשים בעולם הזה.
כי מותר לנו להיראות כמו שאנחנו, כבר עכשיו.
מותר לנו להיות מי שאנחנו.
כנות – שנה טובה.