כנות – מתן מענה לצרכים שלנו

 

עבדנו ביחד לפני כמה חודשים.
היא הגיעה אליי לאחר שעזבה עבודה קבועה, והפכה להיות מאמנת עסקית.
בהתחלה, כמו תמיד, היומן שלה היה ריק,
אבל מהר מאוד, עם עבודת שיווק נכונה, כתיבה בפייסבוק ונטוורקינג,
היומן שלה התמלא והיא תפסה בטחון.
—
ובאמת ברגע מסוים השיווק כבר זרם בדמה, וכמו עם הרבה לקוחות שלי,
דרכנו נפרדו, אך אני המשכתי לעקוב אחריה מרחוק, ולשאול לפעמים לשלומה.
ובשבוע שעבר, כשנכנסתי לעמוד העסקי שלה, ראיתי שכבר כמה שבועות היא לא העלתה שום פוסט.
אז שלחתי לה הודעה בפרטי, של מה עניינים ומה שלומך,
והיא כתבה לי שהיא בדיוק עמדה להתקשר אליי, כי היא "חייבת שנפגש".
—
ובאמת קבענו, וכשהיא נכנסה למשרד, הדבר הראשון שהיא אמרה היה: "זהו. הכל נגמר".
"אני לא מצליחה לכתוב כלום", היא המשיכה, "הפגישות עם מתאמנים ירדו ביותר מחצי, ואני פשוט לא יודעת מה לעשות. אני כאילו משותקת. לא מצליחה לעשות שום פעולה שתחזיר לי את העשייה שלי".
—
"וואוו", אמרתי לה, "זה בטח מאד לא נעים", ואיך שאני אומר את זה, היא מתחילה לבכות:
"אתה לא מבין, זה הכל באשמתי, הייתי חוזרת הביתה מיום מלא פגישות ומתלוננת, שקשה לי, שאני עייפה, שאני לא אוהבת לעבוד כל כך קשה, שחסר לי לישון צהריים…
ובעלי אמר לי: את פותחת פה לשטן. את לא יודעת להגיד תודה על כל הטוב שיש לך. את תיענשי. היקום מקשיב לך.
והנה, הוא כמובן צדק! היקום הקשיב לי, הלקוחות הקבועים שלי הפסיקו לבוא אליי, לחלק נהיה יקר לבוא כל שבוע, חלק אמרו לי שהם מיצו את התהליך, ואני יודעת שזה לא נכון אבל אני לא אכריח אותם לבוא. אין לי הפניות חדשות, וזהו, ירדו לי יותר מחצי מהמתאמנים!".
היא עצרה, והתחילה לבכות:
"זה הכל אני והפה הגדול שלי, אני עצלנית ומפונקת, וזה העונש שלי".
—
"רגע. רגע", אמרתי לה.
"לפני שאנחנו הולכים למקום שבו את לא בסדר ולכן את נענשת,
יכול להיות שבאמת היה לך קשה לעבוד עם הרבה לקוחות?
יכול להיות שהיה שם איזה משהו שאותת לך,איזשהו צורך שלך? שלא קיבל מענה?
משהו שהפריע לך?
יכול להיות שאת בסדר כמו שאת, וזה באמת היה, אובייקטיבית, קשה לניהול? המצב שהיית בו?"
"האמת שיש משהו אחד. אבל הוא ממש נשמע לי מטופש להגיד אותו בקול", אמרה.
"תנסי", ביקשתי, ואז היא אמרה את זה:
"הכיסא שלי. הוא לא ממש נח. וממש קשה לשבת עליו הרבה שעות".
"ומה מצחיק בזה?", ניסיתי להבין,
"לא יודעת, שאני כזו מפונקת שכל דבר מפריע לה כאילו".
"אבל לשבת הרבה שעות על כיסא לא נוח, זה באמת לא נוח!", השבתי.
ואז היא המשיכה: "וגם היום שלי היה מחולק בצורה כזאת, שהייתי נותנת רצף של פגישות בוקר, כדי להספיק לצאת לקחת את הילדים, ואוכלת משהו פעם ראשונה רק בשלוש, בדרך הביתה. והאמת היא שהפגישות של 1 ושל 2 היו ממש קשות לי. הייתי ממש רעבה.
וחוץ מזה, קשה לי שאני יושבת מול 7 מתאמנים אחד אחרי השני, אני חייבת רענון ביניהם, לפחות חצי שעה של שקט עם עצמי.
וגם הקטע הזה שאני מנסה לעזור להם למצוא פתרון לכל קושי שהם מעלים, וזה ממש הופך את כל הפגישה הזו למאמץ שלי, אני כל הזמן מנסה להצליח לפתור את הבעיה, במקום להיות איתם ולהקשיב להם, אני לא נותנת מקום לקושי שלהם, רק מחפשת את ההצלחה שלי, וזה נורא מעייף…."
"אז מסתבר שבאמת היה לך לא נח, ולא מדוייק, איך שעבדת קודם!", חייכתי אליה.
"נכון", היא אמרה,"ואני מה זה הולכת לסדר את היום שלי אחרת… ובכלל את כל שיטת העבודה שלי. אני רוצה הרבה לקוחות, נכון, אבל אני גם רוצה שכל הצרכים שלי יקבלו מענה. הפיזיים והנפשיים. זה לא כזה הרבה לבקש, נכון? זה לא באמת להיות מפונקת, זה להיות אנושית".
—
כשצרכים שלנו לא מקבלים מענה, אנחנו נמצאים במצב של סבל.
וכשאנחנו במצב של סבל, זה משפיע ישירות על המציאות שלנו.
במקרה של עסקים, זה משפיע על השיווק שלנו, ועל הצלחת העסק שלנו.
אז במקום להלקות את עצמנו,
כדאי למצוא איזה צורך שלנו בדיוק לא מקבל מענה,
ולראות איך ואם אפשר לתת לו את המענה.

צורך שלא מקבל מענה -> רגש של תסכול – > ביטוי חיצוני (אני לא מצליח לכתוב, לקוחות עוזבים אותי)

מה שאני מציע לעשות בשביל למצוא את הצורך שלא מקבל מענה,
זה קודם כל להבין שאני מרגיש כך:
מתוסכל, לא מבסוט, שלא טוב לי.
להוריד את השיפוט שלי, לגבי זה שלא טוב לי,
ואז להבין: למה אני בעצם מרגיש כך?
איזה צורך שלי לא קיבל מענה?
ואז למצוא איך אפשר לתת מענה אמיתי לצורך שלי.

זיהוי רגש-> הבנת צורך ->מתן ביטוי לצורך

כנות – מתן מענה לצרכים שלנו
http://www.kanot.web-owl.co.il/

(הפרטים כולם שונו למניעת זיהוי, ובכל מקרה הלקוח/ה נתן/ה אישורו לכתיבה)