כנות – מלסמוך לקרבה

אנחנו כבר יותר משבוע בחופשה משפחתית בצפון, בכפר בלום.
והשהייה המרוכזת של 24/7 עם שלושה ילדים, שלא מתביישים להגיד כל מה שהם מרגישים, כנראה נותנת גם לדריה ולי לגיטימציה לא להתבייש.
וכך קרה שלפני כמה ימים, בזמן שהיינו ביחד חמישתנו, בבריכה של הקיבוץ, והילדים שחו להנאתם, קלטתי לי לפתע בזווית העין שדריה פנויה, כלומר בלי איזה ילד סביבה, ובגלל שגם אני באופן די מפתיע הייתי בלי שום ילד סביבי, ישר ניצלתי את ההזדמנות והסתערתי על המטרה.
מבלי לחשוב יותר מדי הרכבתי את המשקפת שלי ושחיתי לעברה, מקצה האחד של הבריכה ועד לקצה בו היא עמדה,
ובאמת תוך כמה שניות עמדנו שם מחובקים, במים הרדודים של בריכת הקיבוץ, כשעשרות ילדים צורחים מסביבנו.
כן, בחופשה משפחתית, רגע כזה נחשב רגע רומנטי.
הידיים שלי היו כרוכות סביב צווארה, הרגליים שלה עטפו את המותן שלי, וכמעט וגם השפתיים שלנו נפגשו,
רק שאורי (10) מבלי ששמתי לב, קלט את שני ההורים שלו ברגע רומנטי, ובזכות כישורי השחייה שלו, הצליח להשתחל בינינו,
רגע לפני שהשפתיים שלנו נפגשו.
ובגלל שהוא נכנס בינינו באופן מפתיע, דריה איבדה קצת משיווי המשקל שלה, ובגלל שהרגליים שלה היו סביב האגן שלי, ואני החזקתי אותן, הראש שלה נכנס קצת אחורה, לתוך המים.
ומי שמכיר את דריה יודע, שהיא קצת היסטרית בכל מה שנוגע ללהכניס את הראש מתחת למים,
היא די מפחדת מזה,
ובאמת תוך שנייה דריה הייתה בטוחה שהיא טובעת,
וכמו כל מי שטובע בלב ים, היא התחילה להשתולל: הידיים שלה פרפרו, הרגליים שלה בעטו,
ואני, שרק ניסיתי להחזיר אותה אליי, לחיבוק שהיה בינינו, לעזור לה להוציא את הראש מהמים,
קיבלתי פתאום בעיטה מהרגל שלה, שעוד ניסיתי להחזיק בחוזקה,
בעיטה ישר לתוך הצלעות שלי.
והבעיטה כמובן עשתה את שלה, הידיים שלי שחררו מייד את האחיזה ברגליה, ותוך כמה שניות דריה התיישרה ונעמדה חזרה.
בתמימותי, ציפיתי שהיא תתנצל על הבעיטה, או לפחות ישר תחזור לחבק אותי,
אבל להפתעתי קיבלתי ממנה מבט זועם, ואת המשפט: "זה מצחיק אותך, הא? לנסות להטביע אותי? להחזיק לי ככה את הרגליים בזמן שאני מפרפרת במים?!"
והמשפט הזה, העובדה שהיא חשבה שאני מנסה להטביע אותה, זה שהיא לא מאמינה שאני זה שיציל אותה, שאני האביר שלה, גרם לי להשיב לה: "את פשוט לא נורמלית!", ולצאת בכעס מהמים.
"כן? אני? אתה תמיד מנסה לשכנע אותי להכניס את הראש מתחת למים!", היא צעקה לעברי, "אל תגיד לי שזו לא הייתה עוד הזדמנות שלך "ללמד" אותי!".
ועכשיו כבר היינו כולנו בחוץ, בכיסאות הנח, והכל כבר היה ברור: אנחנו ברוגז.
לשעה הקרובה, לכל היום, לכל החופשה, לכל החיים.
אין שום סיכוי שאני מדבר עם האישה הזאת יותר.
אני לא מדבר עם מישהי שלא מעריכה וחושבת שאני מנסה להטביע אותה.
היא מצדה גם לא ממש רצתה לדבר איתי,
ובמשך כמה שעות, מצאנו את עצמנו מנהלים ברוגז אמיתי: וגם אם היה לנו משהו חשוב להגיד אחד לשני, העברנו את המסר דרך הילדים: "עלמה תשאלי אותה אם היא רוצה לחזור לחדר?", "תגידי לו שקודם ישטוף את איימי, ואז נלך״.
ואחרי שקצת נרגעתי, והפגיעה חלפה לה, ניסיתי להבין: ממה כל כך נפגעתי?
למה לא הצלחתי לראות שהיא פשוט נלחצה? הרי אני מכיר אותה, אני יודע איך דברים כאלו משפיעים עליה.
וניסיתי להבין איזה כפתור נלחץ לי שם, אבל לא הצלחתי, ולאט לאט כשהרוחות נרגעו, חזרנו לדבר אחד עם השנייה, אבל לא הזכרנו יותר את מה שהיה.

ולמחרת נסענו לעשות ביחד החלקה על הקרח:
עלמה אורי ואני, נכנסנו ראשונים ותפסנו את זה צ'יק צ'ק, איימי הכניסה רגל פעם אחת, נפלה, והחליטה שזה לא מתאים לה, ודריה נשארה לשבת בחוץ ליד איימי.
"בואי", קראתי לה, "זה כיף", שכנעתי,
אבל היא ענתה: "עוד רגע, אני צריכה להתרגל".
"אין מה להתרגל", אמרתי, "קופצים למים",
"תן לי את הזמן שלי", היא ביקשה,
"נו, אני אתן לך יד, נעשה את זה ביחד" המשכתי,
"בואי אמא זה כיף", אורי נעמד לידי, וגם עלמה ביקשה: "בואי",
ואז באמת דריה השתכנעה ונכנסה להחליק איתנו.
אבל מהרגע שהיא נכנסה, היא הייתה מוכנה להחזיק רק במעקה: "בואי תני לי יד" אמרתי לה, "תסמכי עליי",
אבל היא בשלה, תופסת את המעקה חזק, לא עוזבת, לא זזה: ״אני לא מצליחה להחליק, תן לי להתרגל לבד״.
ואחרי כמה דקות שדריה הסכימה להחליק רק על המעקה, לאט לאט היא התחילה לתפוס את זה, ולהחליק לבד.
ורק אחרי שהיא הייתה בטוחה ביציבה על הקרח, היא פנתה לאיימי, שחיכתה על הספסל בפתח משטח ההחלקה: "את רוצה לבוא גם?" שאלה אותה, "לא אמא", איימי ענתה, "גם אם אני אתן לך יד?", דריה בדקה, "לא. לא רוצה" איימי ענתה.
ואז אני ניסיתי: "איימי רוצה לתת לי יד?", "לא" היא ענתה לי, "כדאי לך" אמרתי, "בואי איתי", המשכתי,
"רועי, היא לא רוצה", דריה עצרה אותי, "היא לא רוצה עכשיו, מה זה יעזור לנסות לשכנע אותה?".

ואז ברגע אחד הבנתי מה כל כך פגע בי אתמול:
הרגשתי שדריה לא סומכת עליי, לא סומכת שאני אוציא אותה מהמים ומשתוללת לי בידיים, לא סומכת שאתן לה יד בקרח. לא סומכת שאני יודע לשכנע את איימי להיכנס,
וזה לא רק זה, היא תמיד צריכה להיות בשליטה: על הכסף בבנק, על כל המסמכים של המשפחה, על ההתנהלות מול הילדים, תמיד בשליטה מלאה, והשליטה המלאה שלה על הכול פשוט גורמת לי להרגיש שהיא לא סומכת עליי.
ואם אשתי לא סומכת עליי, אולי בעצם בכלל אי אפשר לסמוך עליי? וברגע אחד התחילו להציף אותי כל הפעמים מהילדות שלי שלא סמכו עליי, עצב כעס ותסכול מילאו אותי, "אני לא רוצה להיות יותר במקום שלא סומכים עליי" מלמלתי לעצמי,
ואז גם שחררתי את כל השכנועים, והמשכתי להחליק לי עם פרצוף כועס עצוב כזה: "לא סומכת לא צריך".

וכשסיימתי סיבוב שלם, חזרתי בכוונה להשוויץ בפניה, להראות לעצמי ולה כמה יפה אני מחליק, כמה אני טוב, כמה כן אפשר לסמוך עליי (ממש כמו ילד).
אבל אז שמתי לב פתאום לאבא אחר, לילד בן חמש בערך, שלא הפסיק לנסות לשכנע את הבן שלו להיכנס. הוא עשה את זה בהבטחות של ממתקים, ואז באיומים, ואז בכעס, ואז בנישוקים,
והילד שלו בינתיים בוכה: "לא רוצה להחליק!!" הוא קורא, אבל האבא מתעקש, מנסה לשכנע אותו לסמוך עליו,
בדיוק כמו שאני מתעקש עם דריה.
ולידו עמדה דריה, שיצאה שוב מהמשטח לבדוק מה שלום איימי, ועמדה שם והלבישה לה חולצה ארוכה, נתנה לה תפוח שהיא קלפה לה, וחשבתי לי, איך דריה בכלל לא נפגעה קודם, מאיימי, שלא סומכת עליה.
איך היא מכבדת את ההחלטה של איימי, שמעדיפה להישאר על הקרקע הבטוחה, איך במקום להיעלב מזה שלא סומכים עליה, היא פשוט סומכת על הבחירה של איימי, על הדרך של איימי, על הצורך של איימי בשליטה, הצורך שלה להיות על האדמה ולא על משטח ההחלקה.

וההתבוננות הזו, עשתה לי סדר חדש במחשבה:
זה לא שדריה לא סומכת עליי! הבנתי.
זה אני שלא שסומך עליה! שהיא יודעת מה הכי טוב בשבילה. מה טוב לה.
זו צורת המחשבה של דריה: היא צריכה להיות בשליטה. הראש שלה רוצה תמיד להיות מעל המים, והרגליים שלה רוצות תמיד להיות על קרקע יציבה. היא צריכה לדעת מה קורה בכל החשבונות, ולהתקשר לשאול חמש פעמים אם הוצאתי את איימי מהרכב לגן.
וזה לא כי היא לא סומכת עליי, אלא כי זו הדרך שלה להיות בשליטה.
ופתאום יכולתי לראות גם אחרת את כל הסיטואציות מהילדות שלי:
זה לא שלא סמכו עליי. זה לא שאני הייתי לא בסדר. זה לא שלא הייתי מספיק משהו.
זה פשוט שמי שעמד מולי בסיטואציות האלו, היה לו צורך בשליטה.
זו הייתה צורת המחשבה שלו. זו הייתה הדרך שלו, הצורך שלו, בלי קשר למי שעמד מולו. בלי קשר אליי.
אז אולי במקום לנסות לשנות את דריה, להכריח אותה לסמוך עליי, אני יכול פשוט לסמוך על הדרך שלה?
דרך, שגם אם אני לא מבין אותה, וגם אם זה נראה לי הגיוני, זו הדרך שלה.
ולי כבנזוגה, יש רק את האפשרות לסמוך עליה, שהיא יודעת מה הכי טוב בשבילה, ולהשתדל לא לקחת את זה אישי אליי.
לכבד צורת מחשבה של מישהו אחר, זה לא אומר להסכים תמיד עם הדרך שלו, או לחיות לפי הדרך שלו.
וזה גם לא אומר שאי אפשר לנסות לשנות צורת מחשבה, או להרחיב את צורת המחשבה הקיימת.
אבל זה כן אומר שצורת מחשבה של מישהו אחר לא מעידה שמשהו בנו לא בסדר, או שמשהו בו לא בסדר: כל אחד מאיתנו פיתח במהלך החיים שלו, בהתאם לילדות שלו, הגנטיקה שלו, התרבות שלו, דרך משלו להתמודד עם החיים. זו צורת המחשבה שלו. ובמערכות יחסים קרובות, מאוד עוזר לכבד זה את צורת המחשבה של זה.
בלי לנסות לשנות אותה.
וגם בלי להכריח מישהו קרוב להיות מישהו אחר.
אז החלקתי מהר, ולא נתתי לאף אחד לעמוד בינינו, כי הפעם ידעתי: שום מכשול לא יעמוד בדרכי לנשק את שפתיה.
ואחרי הנשיקה בפתח של משטח החלקה עם מלא ילדים צורחים מסביב, כן בחופשה משפחתית, זה נקרא רגע רומנטי,
"בוא" היא אמרה לי: "ננסה להחליק יד ביד, אני סומכת עליך שתוביל אותי".

טוב נו, כל אחד צריך לפעמים קצת איבוד שליטה.
כנות – מלסמוך לקרבה