כנות – מכאב לקרבה

יום שלישי זה יום שאני עובד בו כל היום בתל אביב.
אני יוצא מוקדם בבוקר, וחוזר הביתה בסביבות 2200, 2300 בלילה.

ולרוב, כשאני חוזר, דריה כבר שוכבת לה עם ספר במיטה ואנחנו לא נרדמים ביחד.
ויום שלישי שעבר, היה מהימים העמוסים האלו, עמוסים בעבודה, עמוסים במחשבות, ברגשות, בדאגות, בחרדות,
ואיך שחזרתי הביתה, בטוח שדריה כבר במיטה עם ספר, מדמיין לי את עצמי בוהה קצת בגינה ונכנס לישון,
הופתעתי לגלות אותה במטבח, ערה.
ולא סתם ערה, היא גם הכינה ארוחת ערב לשנינו.

ובזמן שישבנו יחד לאכול, והיא מאוד התעניינה ביום שלי ושאלה אותי איך היה לי,
הכל תוך כדי שהיא מחזיקה לי את היד, ומנשקת אותי לפעמים נשיקות קטנות כאלו של אהבה,
אני עניתי לה בתשובות של בסדר, יום רגיל, את יודעת, זורק פה ושם איזה סיפור קטן ולא חשוב,
אבל לא באמת משתף במה שעבר עליי היום.
לא מעוניין לפתוח עכשיו את כל התחושות רגשות ומחשבות שמתרוצצות לי בראש.
היה לי מספיק מזה עם עצמי היום.

ורק אחרי שהיא בטוחה שסיימתי לשתף את שלי, ושאין לי שום דבר נוסף שאני רוצה לספר,
היא מתחילה לספר לי את היום שלה.
וגם לה היה באותו יום יום לא קל בעבודה, עמוס ברגשות ותחושות, ומחשבות, והיא משתפת אותי בהכל.
ותוך כדי שהיא מדברת אני מרגיש חסר סבלנות.
לא מצליח להקשיב, להתרכז במה שהיא אומרת.
ואני יודע שהיא חיכתה לי כל היום, ושהיא ממש רוצה לשתף אותי, והיא הרי האהובה שלי,
אז אני מנסה להתאמץ ולשמוע,
אבל בלי לשים לב אני מתחיל לשחק עם הטלפון ובודק הודעות ופייסבוק.
ואז והיא מניחה לי את היד היפה שלה, על היד שלי: "ממי אני צריכה שתקשיב לי", היא אומרת,
ומספרת לי שכשהיא חזרה הביתה, אחרי כל מה שקרה בעבודה, גם כאן היה לה ערב לא פשוט, מלא רגשות ותחושות,
ואני שוב מנסה להקשיב,
אבל אז נזכר בבדיחה שמישהו סיפר לי היום, ומספר אותה בהתלהבות, וצוחק לפני הפאנץ',
אבל היא, שתמיד כל כך קל להצחיק אותה,
רק מחייכת הפעם ומייד ממשיכה לספר,
"אולי נראה סדרה במיטה" אני מציע עכשיו, "יאללא" היא עונה לי,
ובעיניה הכחולות מביטה בי: ""אני רק אסיים שנייה את הסוף של הסיפור, טוב?"

ופתאום אני מרגיש את זה חזק בכל הגוף.
אני לא מסוגל לשמוע עכשיו מה היה לה היום, נקודה.
לא מסוגל.
וזה לא שזה לא מעניין אותי, זה לא שלא נעים לי לשמוע אותה מדברת,
משהו בי לא מסוגל.
משהו בי רוצה שקט, ועכשיו.

אז אני אומר לה שאני קצת עייף היום, והיא אומרת, "אוקיי, ממי, בוא נעלה למיטה נמשיך שם",
ואז אני כבר לא מתאפק ואומר: "בכנות אני אגיד לך ממי?"
ואני רואה אותה משתתקת ונעלבת. מבינה כבר לבד.
"טוב לא משנה" אני אומר,
אבל היא עכשיו כבר מתעקשת: "לא. תגיד מה רצית להגיד. כנות אמרנו, לא?", היא חצי עוקצת חצי מדרבנת אותי, אז אני עונה:
"האמת שאני מנסה להקשיב לך, וממש אכפת לי מה היה לך היום, אבל אני לא מסוגל".
"לא מסוגל?" עכשיו כבר כל ההבעה הרכה ואוהבת שהייתה שם כל הערב נעלמה לחלוטין.
"מה? כל היום אתה מקשיב ללקוחות בעבודה, שעות, שעות אתה בטלפון עם חברים, אבל לי אתה לא מסוגל להקשיב?"
"ממי" אני אומר, מנסה לכפר על מה שאמרתי,
אבל היא כבר במדרגות, עולה למיטה, ואני רץ אחריה.
"אני מכינה לך ארוחת ערב, מחכה כל היום רק בשביל שתחזור, בשביל שנדבר, אבל אתה לא מסוגל.
אוקיי. הדברים שלי הם יותר מדי בשבילך, אני מבינה, סבבה", היא ממשיכה כשאנחנו כבר מסדרים את המיטה ביחד.
"הרגשות שלי, התחושות שלי, זה, זה כבר לא מעניין, אוקיי", היא לא עוצרת.
"אז אני אגיד לך משהו? האמת? אין לי מה להיעלב מזה. זאת האמת. ככה אתה מרגיש וזהו. עזוב, אני אספר כבר הכל מחר למיכל".

ועכשיו אני מתמלא ברגשות אשם: "ממי סליחה, אני רוצה לשמוע", אני אומר,
אבל אני משקר, והיא יודעת את זה.
אז אנחנו פשוט נכנסים למיטה, ושותקים.

"בכנות אני אגיד לך?" היא אומרת אחרי דקות של שתיקה.
"ברגעים כאלו, שאני רוצה לדבר איתך ואתה לא יכול לשמוע אותי, אני פשוט מרגישה שאתה לא אוהב אותי.
ואתה הרי אומר תמיד, שכל דבר זה בקשה לאהבה. אז הנה, ביקשתי אהבה ולא קיבלתי. וזה פשוט לא היה לי נעים".
היא מסיימת, מסתובבת ונותנת לי את הגב.

ואני שוכב שם במיטה, ליד האהובה שלי, האישה שאני הכי אוהב בכל העולם כולו, והמוח מייסר אותי.
"אגואיסט", אני קורא לעצמי, "זה הרי מה שאתה, אגואיסט. מכינים לך ארוחת ערב, מקשיבים לך, מנשקים אותך,
אוהבים אותך, אבל אתה, לא מסוגל להקשיב בחזרה, כאילו מה כבר זה דורש ממך, רק לפתוח אוזניים. רק להיות שם. לשבת ולהקשיב".
ורגע לפני שאני ממשיך לרדת על עצמי, אני נזכר:
אבל אני הרי אוהב אותה, באמת, את זה אני יודע,
והרי אני לא רוצה לפגוע בה,
ובטח זה שלא יכולתי לשמוע אותה, זה לא כי אני אדם רע,
אז מה יש שם?
וככל שאני מעמיק בעצמי, במקום לרדת על עצמי,
אני יכול לראות שהיה לי היום יום קשה.
יום מוצף ברגשות ובתחושות.
ושכשקשה לי, מעבר למידה מסויימת, כשזה יותר מדי בשבילי, אני בוחר בהדחקה,
פשוט מוריד למטה את הכפתור של הרגשות.
זו הדרך שלי להתמודד כשאני מוצף מדיי.
ובגלל שאני אוהב את דריה כאילו היא הייתה אני,
בגלל שאני מרגיש שדריה זה כמו שלוחה שלי, איבר בגוף שלי, הרחבה של מי שאני,
בגלל שמה שהיא מרגישה, אני גם מרגיש, והכאב שלה זה גם הכאב שלי,
אז כמו שאני מדחיק את הכאב שלי היום,
אני גם רוצה להדחיק את הכאב שלה.
דווקא בגלל האהבה שלי אליה, הכאב שלה הופך ישר להיות הכאב שלי,
כאילו היינו מערכת אחת,
ולכן, אני מבין עכשיו שעשיתי לה בדיוק את מה שאני עושה לעצמי,
לרגשות ולתחושות שבתוכי,
ניסיתי להדחיק אותם.
ולכן הרגשתי שאני לא מסוגל להקשיב,
בדיוק כמו שאני רגיל לעשות איתי.

ופתאום אני מבין – זה לא רק בכאב ככה.
בעצם כל הדפוסים שלי, כל הדפוסים שיש לי מול עצמי, יש לי אותם, גם מול דריה.
כי בגלל שאני כל כך אוהב אותה, בגלל שאני ממש מרגיש היא חלק ממני,
אני מתנהג בה כאילו היא אני.
וזה לא רק איתה, זה גם עם הילדים שלי,
כל הדפוסים שלי, מופעלים על כל מי שאני מרגיש שהוא חלק ממני,
שהוא הרחבה של האני.

אז נתתי לה נשיקה בלחי, רק בשביל לבדוק אם היא כבר ישנה.
"אל תנשק אותי" היא אמרה, כבר חצי מרוככת,
"אני מבין שאת עדיין ערה", חייכתי, והיא הסתובבה אליי.
והנה, ברגע, הכל חזר להיות רגיל, ושיתפתי אותה במה שהבנתי: "לא הקשבתי לך בגלל שאני כל כך אוהב אותך", אמרתי מייד,
"בגלל שכשכואב לך, כואב לי, כאילו זה קרה לי, זה המנגנון הזה, שאנחנו כבר מכירים אצלי",
והיא חיבקה אותי חזק, ליטפה לי את הפנים: "אבל קוקי", היא אמרה, "כשאתה מקשיב לי ומכיל אותי ישר מפסיק לכאוב לי".
והמשפט הזה, המטרה הזו שיפסיק לכאוב לה,
הידיעה הזו שלי יש את הכוח לרפא את אשר אהבה נפשי,
יצר אצלי מייד תשוקה להקשיב להכל.
כי פתאום הסיפורים שלה לא עשו לי כאב,
אלא להיפך,
מילאו אותי בשמחה, שעכשיו פחות כואב לה,
ועכשיו פחות כואב לי.

כנות – מכאב לקרבה.