כנות – מחינוך להקשבה

וכשאיימי נולדה, החלטנו לגדל אחרת. החלטנו שבמקום לחנך אותם, אנחנו נלמד אותם להקשיב לעצמם, להיות מחוברים לעצמם. לגוף ולצרכים שלהם, וגם לרגשות ולתחושות שלהם.
וברור ששיטת הגידול הקודמת, קפצה מדי פעם לבקר. בעיקר כשעלו הפחדים מתוצאות השיטה החדשה. אבל בגדול הכיוון הפך מחינוך להקשבה. הקשבה לעייפות של הגוף, הקשבה לרגשות שעולים, הקשבה לפחדים שבאים.
ועכשיו, אם שאלו אותם איך קוראים להם, כבר לא ביקשנו מהם לענות. אם הם רצו הם ענו, ואם לא פשוט אפשרנו להם להתבייש. והיינו איתם גם שם.
המטרה כבר לא הייתה להכין אותם להיות מצליחנים. המטרה הפכה לללמד אותם להיות אנשים שקשובים לעצמם.
ולמה? כי דריה ואני בעצמנו, מצאנו בשנים האחרונות שהאושר שלנו נמצא איפה שאנחנו קשובים לעצמנו. וגם גילינו שאנחנו צריכים לעבור מסע מסע בשביל להצליח להיות קשובים לעצמנו. שבגלל שחינכו אותנו להיות אנשים שיוכלו להצליח, אנחנו יותר קשובים לאמונות, כללים וחוקים, ופחות לעצמנו ולגופנו.
ושכשאנחנו לא קשובים לעצמנו ולגופנו, אנחנו פשוט סובלים. ולכן החלטנו לנסות להעניק לילדים שלנו סגנון חיים אחר.
בפועל החיים לא באמת שונים: הם הולכים לבית ספר וגן, מכינים שיעורים, נפגשים עם חברים. אנחנו רבים, אוהבים, מתעצבנים, צוחקים, מפחדים, מעיזים.
רק שלאורך כל הדרך, מה שמנחה אותנו, במקום לחנך אותם להיות מצליחנים, זה ללמד אותם להיות קשובים.

וההבנה המהותית, שכל מעשה שלהם, לא משנה מה הוא יהיה, זו בעצם רק בקשה שלהם לאהבה שלנו, רק רצון שלהם שנראה אותם, רק בקשה שלהם שניתן להם מענה לצורך שלהם, עוזרת לנו, ברגעים שהרצון לחנך עולה.
כנות – מחינוך להקשבה
בתמונה: נרדמו על אבא ואמא בהופעה ביפו, הרבה אחרי שעת ההשכבה