כנות – מאסטרטגיה לקרבה

אבא שלי הוא איש שאוהב להצחיק,
ואחד הדברים שזכורים לי מהילדות,
זה היחס שלו כלפיי, בכל פעם שבכיתי:

הוא היה מרביץ לרצפה שממנה קיבלתי מכה, צועק עליה במונולוג מצחיק שהיא לא הייתה בסדר, צוחק על זה שאני בוכה מכאלו שטויות, עושה הצגה וחיקויים על הסיפור שסיפרתי, שממנו נעלבתי או נפגעתי.
ואני זוכר את התחושה הזו: שכואב לי, שאני עצוב, שאני פגוע,
ושאבא שלי עומד שם ועושה צחוקים.
שאני מרגיש שאבא שלי צוחק עליי, מזלזל בי ובכאב שלי.

והשבוע אורי שלי (10), קיבל מכה. הוא נשרט ממסמר בברך, וזה כאב לו וירד לו דם.
ודריה ישר ניגשה אליו, חבשה אותו ונישקה אותו,
ואני עמדתי מהצד וסיפרתי בדיחות כמו: "טוב, זה נראה ממש מסוכן, אני מביא את הסכין לחתוך לך את הרגל", "טוב, עכשיו אתה חייב להתחתן אם אתה רוצה שזה יעבור לך", "שחקן כדורגל עם רגל אחת! זו אחלה כותרת לעיתון בית ספר",
ואורי בינתיים המשיך לכאוב את הכאב שלו בדרכים שונות, בזמן שאני המשכתי עם הבדיחות.

ובאיזשהו רגע דריה עצרה אותי ואמרה לי: "תגיד לי, מה אתה עושה? אתה לא רואה שלילד כואב? מה זה כל הבדיחות האלו".
אז מיד השתתקתי, אפילו לא עשיתי רק עוד פעם אחת בשביל הדווקא, כמו שאני רגיל לעשות, ויצאתי החוצה לגינה.
"וואוו", אמרתי לעצמי מבוהל, מבלי לשים לב התחלתי להתנהג בדיוק כמו אבא שלי!
ועכשיו כשאני רואה מה מניע אותי, אני יכול גם לנחש מה הניע אותו:
אני ממש לא צוחק על אורי שכואב לו! להיפך, אני מנסה להצחיק אותו. אני מנסה לרפא אותו דרך הבדיחות שלי. וזה הרי בדיוק מה שאבא שלי ניסה לעשות לי, הוא לא צחק עליי, או זלזל בכאב שלי, כמו שחשבתי, אלא בדיוק כמוני, רק רצה לרפא את הבן שלו, דרך הצחוק.
"אז רגע", חשבתי לעצמי, "יש מצב שעכשיו אורי חושב שאני צוחק על הכאב שלו? יש מצב שבדיוק כמו שכשאני הייתי ילד, לא הבנתי, גם אורי לא מבין אותי?".
ובאמת חיכיתי שהכאב יחלוף לו, ובערב, לפני השינה, שיתפתי אותו בהכל. וכששאלתי אם הוא מבין את כוונתי, הוא ענה: "ברור!!!! אני יודע למה אתה עושה את זה, אתה רק מנסה להצחיק אותי, ואתה גם מצליח: שחקן כדורגל עם רגל אחת בעיתון בית ספר!" הדגיש, וצחק בקול.
"אז אולי אם יש קשר טוב, כנה ומדובר", חשבתי לעצמי, "ילדים כן מבינים את הכוונה של ההורים שלהם?",
"או אולי אני פשוט יותר מצחיק מאבא שלי?" פרגנתי לעצמי,
"ואולי אורי פחות רגיש ממה שאני הייתי כילד?" המשכתי,
אבל גם אחרי שאורי נרדם ושכבתי בסלון, המחשבות לא עזבו אותי:

אולי יש עוד דברים שאני עושה, עם כוונה אחת, אבל יכולים להתפרש אחרת? עוד דברים שבשבילי הם נראים מובנים מאליו, אבל לא בטוח שהם מובנים לילדים שלי?
ופתאום יכולתי לראות שיש עוד דוגמאות כאלו.
עוד דברים שאני עושה בשביל לרפא, לתת ביטחון, להגן, לשמור, לתווך את העולם, למנוע מהם את הכאב, ליצור עבורם סדר וארגון, להבטיח את העתיד שלהם,
וראיתי איך שהם יכולים אולי לפרש את ההתנהגויות האלו שלי, כאילו אני לא רואה אותם. לא קשוב להם. לא רגיש אליהם.
אז למחרת, יום שבת, ישבתי עם אורי ועלמה (12), וביחד דיברנו על כל ההתנהגויות האלו, דברים שאני עושה בכוונה מסוימת ויכולים להתפרש אחרת, ובדקתי איתם אם הכוונה שלי עוברת.
והאמת שגיליתי שכל כך הרבה דברים, שיש לי בהם כוונה טובה, גורמים לילדים שלי להרגיש שאני לא איתם. שאני לא רואה אותם. שאני לא מבין אותם.
והשיחה הזו הייתה כל כך חשובה:
בשבילם, כי הם יכלו לראות פתאום את הכוונה שלי. ולהבין שמה שמניע אותי זו אהבה אליהם.
ובשבילי, כי יכולתי לראות כמה אסטרטגיות פיתחתי עם השנים בשם הצחוק, הרצון בביטחון, השליטה, התיווך, תכנון העתיד.
הכל, רק לא להרגיש את הכאב, שמבקש לקבל מקום.
אז קירבתי את שניהם אליי,
וחיבקתי אותם חזק, על כל הפעמים שבחרתי להיות באסטרטגיה, במקום להיות איתם. במקום להיות איתי.
והחיבוק הזה, הביחד הזה, הזכיר לי שוב:
האסטרטגיה הכי טובה היא תמיד אהבה.
היא תמיד להרגיש.

כנות – מאסטרטגיה לקרבה