אתמול נסעתי עם חבר ברכבת, והוא סיפר לי איך הוא מכין כל יום עם הילדים שלו שיעורים, ומפנה זמן ללשחק איתם, ובשבת הם מקפידים לצאת לטיול בטבע.
ותוך כדי שהוא מדבר עלתה בי כל כך הרבה אשמה על ההורות שלי.
על זה שבזמן האחרון אני לא נמצא עם הילדים שלי מספיק.
ושאני לא מכין איתם שיעורים מספיק.
ושאני לא עושה איתם מספיק דברים חשובים, כמו לשחק ולטייל.
ושאני המון מחוץ לבית.
וכשאני בבית, אני עסוק במחשבות שלי, ובפייסבוק, ובמחשב, ובטלפון.
וככה תוך כדי שאני מתחיל לרדת על עצמי, להלקות את עצמי,
להפחיד את עצמי שאני הורס לילדים שלי את החיים,
פתאום משהו בתוכי צעק:
"סטופ! די! אתה אבא טוב!"
וזה לא בא משום מקום.
בזמן האחרון אני נלחם עליי, אני לא נותן לי כך סתם להעליב את עצמי.
ואיך שנזכרתי שאני אבא טוב, משהו בי נרגע.
יכולתי להקשיב לחבר שלי מחדש, הפעם לא ממקום של אשמה פנימית, הפעם ממקום רגשי.
ומתוך ההקשבה הכנה, הרגש הרשה לעצמו להופיע. ומילא את גופי בגעגוע, געגוע לילדים שלי, געגוע לאהובים שלי.
געגוע לזמן איתם,
געגוע ללשחק איתם יותר,
געגוע ללשבת איתם יותר, לדבר איתם יותר.
לצאת איתם יותר לטבע.
אני לא אבא רע, אני אבא שמתגעגע.
ואיך שהרגש מילא את הגוף בזרמים ותחושות, ידעתי שהולך לבוא שינוי אמיתי. טבעי. ללא מאמץ, ללא החלטות, ללא הפחדות, ללא הלקאות.
ובאמת אתמול חזרתי מוקדם מהמתוכנן הביתה, וצבעתי עם איימי, ודיברתי עם אורי על כל מיני דברים, ועם עלמה שהיא הגדולה שלנו והילדה הכי עסוקה בארץ קבעתי בוואטסאפ יציאה.
לא כי צריך, לא כי אני רוצה להיות אבא טוב יותר, לא כי אני לא בסדר.
בגלל שהתגעגעתי, בגלל שרציתי.
כנות – לתת לרגש לנהל