כנות – לתקשר רגשות החוצה

את דריה הכרתי כשהיא עשתה בייביסיטר על האחיינים שלי.
ומהרגע הראשון שראיתי אותה, התאהבתי בה: היופי הפנימי והחיצוני שלה, החיוך שלה, העיניים הטובות והרגישות, האהבה והאכפתיות שלה, החכמה האין סופית, הטוהר שלה, כל אלו שבו את ליבי, ואני זוכר שבסוף הפגישה הראשונה שלנו, ידעתי שהיא האישה של חיי.

ואכן כך היה, בפגישה השלישית שלנו כבר עברנו לגור ביחד, ואחרי שלוש שנים התחתנו.
ואחד הדברים שהתמודדנו איתם,
וכן, אני אומר התמודדנו, היה המשקל של דריה.
דריה הייתה ילדה שמנמונת, ומהרגע שהכרנו, היא כל הזמן נכנסה ויצאה מדיאטות, עולה ויורדת במשקל,
ומהר מאוד אני קיבלתי את תפקיד השופט.
זה ששואלים אותו כמעט כל בוקר: "רזיתי? שמנתי?"
זה שצריך לענות בכנות, אם השמלה הזאת "מרזה או משמינה",
זה שבוכים לו בלילה שאכלו היום עוגה אחרי הסלט,
זה שצריך לתת לה מוטיביציה, לעודד אותה ולהזכיר לה כל הזמן את המטרה הנשגבת: להיות יותר רזה.
לא לחזור להיות הילדה השמנמונת, שדריה ביקשה להשאיר בזמן עבר.

והתפקיד הזה – לפחות כך האמנתי – דרש ממני כנות.
להיות אובייקטיבי.
ולכן תמיד אמרתי את האמת, את מה שבאמת חשבתי.
והתפקיד של השופט, למרות שלא ממש בחרתי בו, יצר בינינו המון מריבות.
למרות ששאלו אותי אם השמינו, למרות שהרבה פעמים ממש שמו לי את התשובה בפה: "נכון שהשמלה הזו משמינה אותי?" למרות שהיא ביקשה ממני שלא משנה מה יקרה, לא אתן לה לאכול קינוח,
בכל זאת,
בכל פעם שאמרתי את האמת, בכל פעם שעניתי תשובה כנה, בכל פעם שהזכרתי לה על הקינוח,
זה הפך בינינו לריב.
ואף פעם לא הצלחתי להבין – איך יכול להיות שלילה אחד, היא מבקשת ממני להגיד לה את האמת, אומרת לי שאני היחיד שהיא יכולה לסמוך עליו,
ולילה אחרי זה, כשהיא שואלת אותי אם היא השמינה, ואני עונה לה שכן, היא רבה איתי כל הלילה.

ואני זוכר שאיזה ערב אחד, עמדנו לצאת למסיבה עם חברים מהעבודה שלי, זו הייתה הפעם הראשונה שהם עמדו לפגוש אותה,
ודריה לבשה איזו שמלה, ושאלה אותי אם השמלה הזו משמינה אותה.
ואני עניתי בכנות שכן, ושכדאי שתחליף לשמלה אחרת,
והיא פתאום אמרה: "נראה לי שאני בכל זאת אישאר איתה",
ופתאום מצאתי את עצמי מתעקש שהיא תחליף את השמלה,
והיא פתאום התעקשה בחזרה, שהיא מרגישה בה נוח,
ופתאום מצאנו את עצמנו רבים על מה דריה הולכת ללבוש הערב.

ותוך כדי הריב הבנתי, שאני לא רק שופט בקשר הזה.
פתאום יכולתי לגלות שזה לא רק הרצון שלה להיות רזה, ואני זה שתומך בה.
פתאום יכולתי לראות שזה אני. אני שרוצה שהיא תהיה רזה.
ולא רק בגלל שאני רוצה שהיא תהיה מאושרת,
היא הרי הייתה ממש מאושרת בשמלה הזאת,
אלא, כך הבנתי פתאום, כי חשוב לי שאנשים בעבודה, יחשבו שיש לי אישה יפה.
אישה רזה.
ולמה זה חשוב לי?
כי איך שהאישה שלי נראית, מעיד על כמה אני מצליח.
על כמה אני טוב.
על כמה יש לי ערך.

וכשהבנתי את זה פתאום, שתקתי.
הערך שלי תלוי בכמה דריה שוקלת?
אישה יפה יותר היא אישה רזה יותר?
גבר מצליח יותר אם יש לו אישה יפה יותר?
וכשהמשפטים באו ככה, אחד אחרי השני,
יכולתי לראות בבירור שאלו לא המחשבות שלי באמת.
אלו לא האמונות שלי באמת.
זו לא הכנות שלי.
יכולתי לראות פתאום, עד כמה המחשבות האלו לא הגיוניות בשבילי.
עד כמה הן זרות לכל הדברים שאני באמת מאמין בהם.
עד כמה הן מושתלות לי בתוך הראש (חברה, סרטים, פרסומות, תכניות טלביזיה).
ובימים שבאו אחרי זה, חשבתי רק על זה.

וכשיצאתי לחפש מה הכנות העמוקה שלי,
גיליתי,
שזה לא שדריה נראית לי לפעמים יותר רזה, ולפעמים יותר שמנה,
אלא שדריה לפעמים נראית טוב בעיניי, ולפעמים היא נראית פחות טוב בעיניי.
ופתאום שמתי לב לעוד משהו, משהו ממש מוזר:
בימים שאני מרגיש טוב עם עצמי, שהערך שלי גבוה, דריה נראית טוב בעיניי. ואני חושב שהיא רזה.
ובימים שאני מרגיש חסר ערך, דריה נראית פחות טוב בעיניי. ואז אני חושב שהיא שמנה.
וגם יכולתי לשמוע עוד משהו:
כשדריה שואלת אותי אם היא רזה או שמנה, היא לא באמת מתעניינת במה המשקל שלה בעיניי,
אלא היא בעצם שואלת אותי – אם אני אוהב אותה.
ופתאום גם יכולתי להבין, למה דריה הייתה רבה איתי בכל פעם שהיא שאלה אותי:
כי היא שאלה אותי אם אני אוהב אותה,
ובמקום לענות לה שברור שכן, עניתי לה שלא.

אבל זאת לא הייתה התשובה הכנה שלי.
התשובה הכנה שלי הייתה: "אני מרגיש היום חסר ערך, אני מפחד שאי אפשר לאהוב אותי, ולכן מפחד להודות שאני אוהב אותך".
הבנתי, שבכלל לא מעניין אותי אם דריה רזה או שמנה,
אני אוהב אותה בדיוק אותו דבר,
והעבודה האמיתית שלי, היא מול הערך שלי.
מול ההסכמה שלי לקבל את עצמי. כמו שאני.
ההבנה הזו שחררה אותי לראשונה מתפקיד השופט,
ויצרה ביני לבין דריה שיח חדש סביב הנושא הזה.

ובשבוע שעבר יצא לי לנהל שיחה עם אמא, שסיפרה לי שהבת שלה בת ה- 12, שמנמונת,
ושהיא לא ישנה מזה בלילות.
היא אמרה: "לי לא אכפת, זה בשבילה. אני רואה תמונות שהיא מעלה לאינסטגרם, ואני יודעת שכולם צוחקים עליה".
לא יכולתי להתאפק, וסיפרתי לה את הסיפור עליי ועל דריה, ואת כל מה שהבנתי על עצמי,
והיא ישר התחילה לבכות.
"הבת שלי אוהבת את איך שהיא נראית", היא אמרה לי בסוף הסיפור.
"זו האמת. זו הכנות. וזה מה שמפחיד אותי. שאם היא אוהבת את איך שהיא נראית, היא לא תתאמץ לרזות. לה, בכלל לא חשוב להיות רזה, זה חשוב לי. כי אני באמת תולה את הערך שלי, בכמה הילדים שלי יהיו מוצלחים. ורזה נחשב מוצלח יותר בעיניי".

ציונים גבוהים, מראה חיצוני, גובה שכר, הישגים,
הם כולם מדדים שהחברה הגדירה עבורנו כ"הצלחה".
אבל לא תמיד אנחנו, בני הזוג שלנו, הילדים שלנו, נראים כמו סיפור ההצלחה,
ולא תמיד מצליחים לעמוד בכל ההישגים "שצריך לעמוד בהם", כמו בפרסומת, במגזין, או תכנית הטלביזיה.
ולפעמים, לא משנה כמה נשאף לשם, כמה נתאמץ, כמה נרצה,
בסופו של דבר, אנחנו, או האדם השני (הילד שלנו, בן הזוג שלנו, לפעמים גם ההורה שלנו), לא יוכל לעולם להיות שם,
לא יוכל לעמוד בכל ההישגים שנרצה בשבילו, שנרצה בשבילנו.
אז לתלות את הערך שלנו בזה? בהישגים שלנו? בהישגים של הקרובים לנו?

הדרך לקבל ערך היא רק במסע לקבל את עצמנו.
את איך שאנחנו כבר, ברגע הזה.
וזה מסע ארוך, מסע של כל החיים אולי,
אבל בינתיים אפשר לתקשר את זה,
לתקשר את הרגשות שלנו,
ולזכור, שכל מה שאנחנו רוצים זה שיאהבו אותנו.
ולפעמים, יותר נעים לבקש אהבה, מכל דבר אחר.

כנות – לתקשר רגשות החוצה