כנות – לשחרר את הבלון של הסיפור

אבל אם רגע נעצור את הוויכוח, ונסתכל מה קרה פה, נראה,
שברגע שדריה ראתה ששמתי על המחשב הדק שלה תיק כבד, עלה בה רגש:
רגש של "לא רואים אותי", "לא מכבדים אותי", "לא אכפת ממני", אולי אפילו "לא אוהבים אותי" ו "מזלזלים בי",
והיא רק רצתה לבקש ממני:
"ממי אני צריכה שתראה אותי, שתאהב אותי, שתבטיח לי שלעולם לא תזלזל בי".
אבל במקום זה היא אמרה משפט שביקר את ההתנהלות שלי.
וכשביקרו אותי, הרגשתי שאני לא בסדר, שאני לא טוב, שאני פגום,
אז במקום להגיד שאני צריך להרגיש שאני טוב: "ממי אני צריך להרגיש שאני בסדר, שאני טוב",
במקום זה הראיתי לה איפה היא לא טובה.
זאת, בשביל לא להרגיש פחות טוב ממנה, בשביל להראות לה, שהיא לא יכולה לשפוט אם אני טוב או לא, כשהיא בעצמה לא מספיק טובה.
ומפה לשם כדור השלג התחיל להתגלגל, והתחלנו לריב.

כלומר, יש רגש, ולרגש הזה מחובר בלון.
בלון שבתוכו יש סיפור.
כששנינו בסיפור, אנחנו רבים.
אבל אם אחד מאיתנו נזכר לחזור לרגש, לשחרר את הסיפור, אנחנו מתחילים בינינו דיאלוג אחר.
כיצד?
הרגש שדריה פגשה, הוא: לא רואים אותי. מזלזלים בי.
והבלון שלו, הסיפור שלו, היה: רועי הניח את התיק על המחשב שלי.
הרגש שלי היה: אני לא מספיק טוב, אני פגום.
והבלון שלו, הסיפור שהחזקתי היה: דריה אומרת לי שאני לא בסדר, שאני מבולגן.

רק ברגע שהצלחנו להפריח את הבלונים של הסיפורים, כלומר שחררנו את הסיפור, ותקשרנו בכנות את הרגשות העמוקים שלנו שהיו מתחתיו,
אני את הרגש של מרגיש לא מספיק טוב, והיא את הרגש של לא רואים אותי,
רק אז פתאום לא היינו אחד נגד השני.
כי אם אני משחרר את הסיפור, את הבלון שלי, אני מגלה שדריה לא אשמה במה שאני מרגיש.
ואם דריה משחררת את הבלון שלה, את הסיפור שלה, היא מגלה שאני לא אשם במה שהיא מרגישה.
ואם אני לא אשם במה שהיא מרגישה, והיא לא אשמה במה שאני מרגיש,
אנחנו יכולים לחזור להיות שוב ביחד.
אחד בשביל השני. אחד באמפתיה לרגש של השני.
אחד מנחם וקשוב לרגשות שעולים אצל השני.
אחד אוהב את השני.
וכך קרה.

כנות – לשחרר את הבלון של הסיפור