כנות – לחבק את הכאב שלי, לחבק את הכאב שלהם.

ימי ראשון ורביעי אלו הימים בהם אני מוציא את הילדים מהמסגרות שלהם, ומבלה איתם אחה"צ.
וביום רביעי השבוע, הזמינו אותי לטקס בבית הנשיא, בנושא יום האחדות,
וכך יצא שדריה היא זו שלקחה את הילדים מהמסגרות באותו יום, במקומי.
וביום חמישי בצהריים, כשבדיוק סיימתי פגישה עם לקוחה, אני מקבל הודעה מדריה: "יוצא לקחת את הילדים?"
"אבל היום זה היום הארוך שלי", אני עונה להודעה,
וכבר יוצא מהמשרד שלי, לעבר המשרד שלה (יש לנו שני משרדים צמודים).
"יש לי עוד מלא דברים לעשות", אני יורה לעברה בעודי נכנס למשרד שלה, עם פרצוף קצת עצבני.
"גם לי", היא עונה, "אני חייבת לסיים את הכתבה לוואלה היום",
"שגם אני אפרט את כל המשימות שיש לי?" אני שואל בטון לא נעים,
"אבל רועי, אתמול אני הוצאתי אותם במקומך!", היא עונה לי, "חשבתי שזה ברור מאליו שהיום אתה מקזז את זה", ובשלב הזה גם הפרצוף שלה כבר נהיה מרוגז: "קוראים לזה להחליף, לקזז, מכיר?" היא מוסיפה בציניות.
"לקזז?!" אני שואל בעצבים, "את מה בדיוק לקזז? הזמינו אותי לטקס בבית הנשיא דריה! אלו לא ממש שעות העבודה שמגיעות לי!",
אני מדבר ומרגיש כבר את הלחץ מכל המשימות שיש לי, והפרצוף שלי נהיה כבר ממש כועס, עם המבט הזה בעיניים.
"ומה עם השעות שמגיעות לי??", היא נעמדת מולי, כאילו מגנה בגופה על כל הקריירה שלה עכשיו, "האמת רועי, שאתה קצת חצוף", היא מוסיפה.
"חצוף? אני חצוף?" אני עונה וכבר מרגיש את הגוף שלי בוער, "אין בעיה, סבבה, אני אלך להביא אותם!", אני מסיים ומסתובב לצאת, ומפטיר לעברה: "השיחה הזאת עוד לא הסתיימה".
"לא צריך, אל תעשה לי טובות, אני יוצאת לקחת אותם!", היא מתחילה לארוז את המחשב שלה,
ואני עונה בשקט רועם: "אני לא עושה לאף אחד טובה!", ובמילותיי אלו יוצא בעצבים מהמשרד שלה,
ולא שוכח לטרוק אחריי את הדלת בעדינות מעושה (בכל זאת, יושבת איתה עוד עורכת דין במשרד, והיא בדיוק מנהלת פגישה עם לקוח).

וכל הדרך ברכב, בדרך לגן של איימי, אני מתמרמר עם עצמי:
"אם היא רק הייתה יודעת להגיד לי: ממי, אני מבינה אותך, היה לך שבוע קשה, אבל אני ממש צריכה שתיקח את הילדים היום, הייתי מרגיש אחרת.
אבל היא דורשת. לא רואה אותי. לא מכבדת את הזמן שלי. והיא רואה הרי, שאני נלחץ ומתעצבן. אם היא רק הייתה יודעת לקום, לחבק אותי, להגיד לי משהו כמו: בערב תשלים את השעות, ראיתי כמה קשה עבדת השבוע, בטוח הייתי מרגיש אחרת. בטוח הייתי נוסע עכשיו בכיף", ככה אני חושב ככה עם עצמי בלופ חוזר, שוב ושוב.
ואני חונה את הרכב, כבר קצת באיחור, ועוד יש לי לקחת את עלמה מבית ספר תיכף, עלמה, שאני יודע, שמחכה לי עכשיו על הכביש, בשמש,
ואני נכנס לגן עם פרצוף קצת ממורמר.
אבל בגלל שאני יודע שאיימי מחכה לי, אז אני מחפש בי בכל זאת חיוך קטן לתת לה,
רק שבמקום שאיימי תרוץ לקראתי בשמחה,
היא רואה אותי ונותנת בי את המבט הלא מרוצה שלה:
"זה היום של אמא היום! לא שלך!"
"אני יודע ממי", אני עונה, "אבל אני באתי היום",
"טוב אבא. אז אני רק רצה להתחבא לך, ותמצא אותי, כמו שאמא תמיד עושה!",
אבל אני יודע בדיוק מה זה אומר עכשיו, לחפש אותה בכל הגן, במשחק של "איפה איימי, איפה איימי" כשהיא מתרחקת ממני שוב ושוב,
אז אני מייד עונה: "אין לי זמן לזה היום. עלמה מחכה לנו בשמש ",
אבל לפני שאני מסיים את המשפט,
כאילו כל היום היא רק ישבה וחיכתה לרגע הזה שאני אגיד לה לא,
היא מתחילה לצעוק לעברי: "מטומטם! מטומטם! אני רוצה להתחבא מטומטם!",
"ממי", אני עונה לה, "בואי חיים של אבא בואי, עלמה מחכה לנו, בואי",
אבל איימי לא מפסיקה: "מטומטם! מטומטם!",
ופתאום, ניגשת אליה אמא של אחד מהילדים בגן, ואומרת לה: "איימי, זה לא יפה לקרוא לאבא מטומטם", אבל המילים האלו שלה, רק מדליקות את איימי,
ועכשיו לא רק שהיא קוראת לי מטומטם, היא גם נותנת לי מכות קטנות על הרגל,
"לא יפה להרביץ לאבא", ממשיכה אותה אמא, "ככה לא מתנהגים",
והמילים האלו כבר מביאות לכך שעכשיו איימי גם צועקת עליי, גם מרביצה לי, וגם בוכה.
אני מחייך במבוכה לאמא שלידנו,
קולט עם עצמי שהיום הזה לא הולך ומשתפר, אפילו ההיפך,
ומרים את איימי על הידיים, בדרך לאוטו:
"מטומטם! מטומטם!" היא ממשיכה לצעוק עליי תוך בכי,
ואני כבר מרגיש את הכעס עולה בי, הכעס והלחץ מכל השעה האחרונה כבר שוטפים את כולי,
אז בדרך לבית ספר של עלמה אני אומר לאיימי שהיום היא לא תקבל ממני קרטיב!
בגלל איך שהיא מתנהגת, לא נעבור היום במכולת כמו תמיד, אני מודיע לה,
מה שכמובן גורם לבכי שלה רק להתגבר יותר ויותר,
ועלמה שכבר עכשיו איתנו באוטו,
מציעה להראות לה רגע קופיקו בנייד, "כן קופיקו! כן קופיקו!",
איימי אומרת, והבכי שלה קצת נרגע,
אבל אז אני אומר שאני לא מרשה עכשיו קופיקו: "מי שקורא לאבא מטומטם לא רואה קופיקו", אני שוב מודיע,
והנה שוב הבכי שלה עולה, מתגבר: "מטומטם!!!! מטומטם!!!!!!!!!!!" היא צועקת,
ואני כבר צועק עליה בחזרה: "את לא תקבלי ארטיק! ולא תראי קופיקו! כי את מתנהגת לאבא לא יפה, כי קראת לי מטומטם, כי הרבצת לי!"
וזה כמובן רק גורם לה לבכות עוד יותר ולצעוק עוד יותר.

ואני יודע למה אני לא מרשה לה את כל אלו.
אני לא מרשה לה כי יש בי משהו שרוצה להכאיב לה.
להכאיב לה כמו שהיא מנסה להכאיב לי.
שרוצה לכעוס עליה בדיוק כמו שהיא כועסת עליי.
ואני יודע ומבין הרי הכל: מבין שבטח היה לה יום לא קל, שאולי היא רבה עם חבר בגן, שאולי החבר או החברה קראו לה מטומטמת, אולי אפילו נתנו לה מכה, או לא שיתפו אותה במשחק, ונתנו לה להרגיש לא אהובה,
יודע ומבין שעולה בה בטח הרבה כאב, שהיא חיכתה לדריה שתבוא ואני באתי במקום, והיא מאוכזבת,
ואני יודע שהיא רק צריכה עכשיו שאני אחבק אותה ואוהב אותה ואכיל אותה, ואתן לה מלא אהבה,
אבל אני לא מסוגל.
אני לא מסוגל כי היא קוראת לי מטומטם עכשיו, ומרביצה לי.
ובמקום להצליח לתת לה אהבה, במקום להצליח לאהוב אותה, אני רק כועס עליה, נותן לה משהו הפוך ממה שהיא צריכה.
ובדיוק כשאיימי צורחת עליי כך, בקולי קולות, באוטו הסגור,
דריה מתקשרת לעלמה, מוודאה שלקחתי את כולם והכל בסדר,
והיא שומעת את איימי צורחת:
"מה קורה שם?" היא שואלת את עלמה, ועלמה עונה לה:
"אין לי מושג. אבא ואיימי פשוט צועקים פה אחד על השני".
ואז תוך שניה אני מקבל הודעת טקסט: "תעשה לי טובה, אל תוציא את העצבים שלך עליהם….".
ואני קורא, וחושב לעצמי: "בינתיים זה רק הילדים שמוציאים את העצבים שלהם עליי",
וכמובן לא עונה על ההודעה, שרק מגבירה לי את הכעס,
כמה הייתי צריך לקבל ממנה הודעה של: "מה קורה ממי? הכל בסדר? אני אוהבת אותך".

וזה עצוב לי, כי אני בדיוק כמו איימי.
כשאנחנו כועסים ועצבניים, אנחנו רק צריכים שיחבקו אותנו, שיאהבו אותנו,
אבל במקום לבקש את זה, אנחנו כועסים, ולפעמים צועקים על הצד השני.
וכמה זה קשה לצד השני לחבק ולאהוב מישהו, ששולח לעברך קוצים כאלו.
וזה עצוב, שדווקא ברגע שאתה הכי צריך אהבה,
אתה שולח כל כך הרבה כעס,
שדווקא ברגע הזה הכי קשה לאהוב אותך,
ולתת לך את מה שאתה צריך.

אנחנו מגיעים הביתה, הבכי של איימי לא פוסק.
עלמה עולה לחדר כי היא לא יכולה לשמוע את זה יותר,
ואנחנו נשארים רק שנינו במטבח.
ופתאום ברגע אחד אני מבין.
מבין שאני כל הזמן מנסה לא להיפגע מאיימי.
שכל הדיאלוג שהיה פה עכשיו, בפנים ובחוץ,
בתוכי ומולה,
הוא בעצם הדרך שלי להוכיח לעצמי שאיימי לא יכולה לפגוע בי.
שאף אחד לא יכול לפגוע בי יותר.
בטח לא ילדה בת ארבע.
ולכן אני כועס עליה בחזרה.

ואחרי שאני מבין אני משנה אסטרטגיה,
ומרשה לעצמי.
מרשה לעצמי להיפגע.
מוריד מעצמי את החומה ששומרת עליי,
זו ששמתי שם לפני שנים כדי שאף אחד לא יוכל לפגוע בי יותר.
זו שבלעדיה, אפשר לפגוע בי.
שבלעדיה אני אנושי, ואפילו ילדה בת ארבע מצליחה להעליב אותי.
ואני פתאום מרשה לעצמי להיעלב מזה שהיא קראה לי מטומטם. שהיא הרביצה לי. שהיא התאכזבה לראות אותי.
מרשה לעצמי להיפגע מאיך שדריה התנהגה אליי קודם במשרד.
מרשה לעצמי לכאוב את כל הפעמים שכעסו עליי, צעקו עליי, פגעו בי, השפילו אותי.
ועולות לי דמעות בעיניים: כמה אני מחזיק. כמה אני שומר עליי מפני פגיעות.
ואני מרגיש בבת אחת את כל העצב הזה, את כל הכאב הזה.
וכשאני מרשה לעצמי לכאוב, באמת, אני מרים את העיניים מלאות הדמעות שלי,
ופתאום מולי אין אוייבת, כמו קודם.
אין שם מישהי שרוצה לפגוע בי, שאני צריך לחנך, וללמד אותה לקח,
לשמור ולהגן על עצמי מפניה.
מולי עומדת ילדה בת ארבע.
ילדה קטנה בלונדינית ואהובה.
ילדה במצוקה.
ילדה שבוכה כבר 15 דקות ברציפות, אם לא יותר.
ילדה שזקוקה לאבא שלה, שירים אותה, יחבק אותה, יאהב אותה.
ילדה שלא יודעת בכלל מה זה מטומטם, אלא רק יודעת לכאוב בקול את הכאב שלה.

אז אני מרים אותה על הידיים.
מחבק אותה, מנשק אותה.
והיא בשנייה שמה את הראש שלה על הכתף שלי, ופשוט נרגעת.
הנשימה שלה חוזרת להיות סדירה.
היא רק חיכתה לאבא שיאהב אותה.
ואני מחבק אותה חזק חזק.
מחבק אותה, מחבק אותי,
את מה שכואב אצלה,
את מה שכואב אצלי.
ובערב נסענו ביחד כל המשפחה, ורגע לפני שיצאנו, שאלתי את איימי: "כשאת כועסת וקוראת לי מטומטם…",
"סליחה אבא", היא מייד ענתה באוטומט של ילדים,
"אני לא אקרא לך יותר מטומטם",
"אבל רציתי לשאול אותך משהו", המשכתי,
"מה אבא?" היא ענתה, ואני שאלתי:
"מה את צריכה שאני אעשה, כשאת ככה כועסת?"
"אמממממממממממממ" היא חשבה לה, "נראה לי שאני צריכה חיבוק ונשיקה",
"אז אולי תנסי בפעם הבאה פשוט לבקש את זה?" אני שואל,
"אני אנסה" היא ענתה,
ואז גם דריה חייכה והסתכלה עליי:
"גם אתה בפעם הבא שתכאב, פשוט תבקש ממני חיבוק ונשיקה, טוב?"
"אני אנסה" אמרתי.

לא קל לחבק כאב שבא עם כעס.
אבל הסכמה להרגיש את הכאב שלנו,
מרחיבה את הלב, לכאב של האחר.
כנות – לחבק את הכאב שלי, לחבק את הכאב שלהם.