השבוע, בזמן שישבתי עם עלמה ואורי לאכול ארוחת ערב, אורי הקריא לנו משהו בקול, ולאורך כל הזמן שהוא הקריא, עלמה תיקנה אותו איפה שהוא לא דייק.
ובפעם הרביעית או החמישית שזה קרה, פתאום הרמתי את הקול ואמרתי "טוב עלמה, די, הבנו, את יודעת לקרוא! אכפת לך להפסיק לתקן את אורי?".
ואז עלמה השתתקה, ובעיניה הנוקבות הביטה בי:
"אתה יודע אבא? אורי זה לא אתה. ואני לא כל הילדים שצחקו עליך. ואני בטח לא מנסה להראות לך שאני יודעת לקרוא. פשוט אכפת לי להראות לאורי איך קוראים את המילים האלו".
ואז אורי המשיך אותה: "כן אבא, יש לי ביטחון בקריאה שלי, ואני ממש שמח שעלמה עוזרת לי".
והיא צדקה.
אני בכלל לא הייתי שם, עם אורי ועלמה בארוחת ערב במטבח שלנו בפרדס חנה.
מהרגע שאורי קרא בקול ועלמה העירה לו, אני הייתי בשכונת רמות בירושלים, בבית ספר ממלכתי דתי,
מקריא מול כל הכיתה וכולם צוחקים עליי בשביל להרשים את המורה.
וזה קורה לי לפעמים, שאני כועס או מתעצבן על אחד מהילדים שלי, בגלל שאני משליך עליו סיפור שלי.
סיפור שבכלל לא קשור למה שקורה עכשיו. אולי רק מזכיר בכמה דברים קטנים.
רק שאחרי שאני עושה את זה, אחרי שאני מבין את זה, אני גם יודע לבוא ולהסביר. לספר. להראות להם שזה היה אני, ולא הם. לבקש סליחה שהשלכתי. סליחה שבמקום להרגיש את הכאב שעלה לי מהסיפור, ניסיתי דרכם לשנות אותו, לשנות את סוף הסיפור.
ובזכות זה שאני יודע לבקש סליחה מנומקת, סליחה שמראה אותי, את הלב שלי, את הכפתורים שלי, את הרגישות שלי, שמראה אותי בכנות, הילדים שלי יודעים כבר, בזמן אמת, לשקף לי שזה שלי. לשקף לי אותי.
ואולי יותר חשוב, הם יודעים לשמוע שזה לא הם. שהם מושלמים בדיוק כמו שהם.
כנות – לדעת להראות את מי שאני