אחת ההתמודדויות הכי קשות שלי מול הילדים, זה הרגעים האלו שהם רבים ביניהם.
לי עצמי יש רק אחות אחת, ומעולם לא רבנו.
ואני חושב שהקושי העיקרי שלי מול המריבות, זה לראות איך ילד אחד שלי, פוגע בילד אחר.
הם צועקים, מעליבים, עוקצים, מתווכחים.
ולמרות שאני מנסה שלא להתערב, בסוף אני מתערב, מתערבב רגשית, בלי להתכוון לוקח צד, ואפילו לפעמים בסוף זה נגמר בזה שאני עצמי רב עם אחד מהם, או עם שניהם.
ובשבוע האחרון, לקחתי על עצמי לעשות כל יום כמה דקות של מדיטציה, בתשע וחצי בערב.
וכשאני מחליט דברים, אני הולך איתם עד הסוף: ובאחד הערבים, כשהגיעה השעה תשע וחצי, ולמרות ששלושת ילדיי היו עדיין ערים בסלון, ולמרות שהיה סביבי רעש של אמצע היום, החלטתי בכל זאת לשבת ככה עם עצמי ולעשות מדיטציה.
ותוך כדי שאני יושב לי ונושם נשימות מלאות, שני הגדולים התחילו לריב ביניהם על איזו שטות.
ובגלל שלא יכולתי להתערב, ובגלל שישבתי בעיניים עצומות, יכולתי ממש להתרכז במה שקורה בתוכי, תוך כדי שהם רבים.
ובהתחלה שמעתי, אולי בפעם הראשונה, את הפחדים שלי.
פחד שאין לנו אף אחד בעולם חוץ ממשפחה, ולכן עם משפחה צריך להסתדר בכל מחיר.
פחד שהם פוגעים אחד בשני, וכך אולי ייצרו נזק נפשי או עלבון עמוק אחד אצל השני.
פחד שהמשפחה שלי יכולה להתפרק חלילה.
פחד שאני אשאר לבד.
ומתוך השקט, פשוט נתתי מקום לכל הפחדים שעלו.
ובגלל שישבתי שם עם עיניים עצומות, ולא יכולתי לברוח מהפחדים באמצעות ההתערבות הרגילה בריב,
התערבות במהלכה אני מוציא מול הילדים את כל מה שאני מרגיש,
יכולתי פתאום להיות בהקשבה נקייה לריב שלהם.
בלי הרעיונות על "מה זה ריב", בלי הפחד של "מה זה יעולל", בלי לפגוש את כל הפעמים שרבו איתי בילדות שלי.
רק הקשבה נקייה לשני הילדים האהובים שלי רבים ביניהם.
ופתאום שמעתי את זה: הם בכלל לא רבים! הם מתאמנים.
בדיוק כמו גורי חתולים, שרבים אחד עם השני, על מנת להשחיז את היכולות הטיבעיות שלהם, כך גם הגורים שלי מתרגלים את היכולות שלהם:
את היכולת לעמוד על שלי,
את היכולת לשים גבולות,
להגדיר לעצמי מרחב,
להגדיר מה נחשב שלי,
להכיל את הצרכים של השני,
לבקש או לדרוש את הצרכים שלי.
ופתאום גם נזכרתי במה שהם תמיד אומרים לי: "אבא, למה אתה מתערב? אנחנו בסדר".
וככה, עם עיניים עצומות, שמעתי את זה לראשונה.
שמעתי שהם באמת בסדר.
ואולי אפילו נהנים מהמשחק הזה, שמלמד אותם להיות באינטרקציה עם אחרים, גם בעת קונפליקט או משבר.
והבנתי עוד משהו – שכשאני מתערב להם, כשאני כועס על כך שהם רבים, אני בעצם כועס על זה שהם מתאמנים, ולומדים איך לעמוד על שלהם.
כשאני כועס ומבקש לעצור את הריב, אני בעצם מלמד אותם, שיש פה משהו לא בסדר, בהתנהלות הכה טבעית שלהם.
אז אחרי שעבר זמן המדיטציה, ואחרי שהם סיימו כבר לריב, אמרתי להם בכנות, שזה היה עונג לשמוע אותם רבים.
ושלמדתי מהם המון.
והם פשוט הסתכלו עליי במבט מצחיק, אמרו לי: "אבא אתה הזוי", ועלו לחדר לראות איזה פרק ביחד.
כנות – לדעת להיות בשקט, גם בתוך הרעש של החיים.