במהלך החיים הזוגיים, אם בצדק ואם לא, מצטברים הרבה כעסים. מהרבה פעמים שנפגענו, ממילים, ממבטים, מפגיעות גוף, ממגע לא נעים, מאי הקשבה לגבולות.
והכעס הזה האחד על השני מצטבר לו בתוך הגוף. מצטבר בתוך הלב.
ונכון, אולי פה ושם אנחנו צועקים או רבים, לא מדברים, או כועסים, אבל זה לא באמת מצליח לפרוק ולשחרר את מה שמצטבר.
ולמרות שבמהלך הקשר אנחנו משתנים וגדלים, ואולי כבר לא עושים, נוהגים או חושבים כמו שהיינו פעם, הגוף והלב זוכרים הכל.
כל זוג צריך סשן של סליחות אחד מהשני,
לא כזה שמתנצל על מה שהיינו ועשינו, כזה שנותן לצד השני לכאוב את הפגיעה שעדיין קיימת. כזה שמראה אהבה למקום שנפגע.
כל זוג צריך סשן סליחות, כזה שעושה שלום עם הגוף, כזה שמשחרר אחד מהשני את הכיווץ.
כל זוג צריך סשן סליחות, כזה אמיתי וכנה שלא מפחד להעלות את שהביאו השנים, שלא מפחד לדבר על הדברים הכואבים, שלא מפחד להראות את הפגיעות שקיימת.
כל זוג צריך סשן סליחות, כי גם אם הראש סלח, הגוף זוכר.
כל זוג צריך סשן סליחות, כי מתחת לכעס והכיווץ, יש אהבה נקייה טהורה מלאה.
כי הגוף יכול להשתחרר ולתת אחד לשני אהבה. הגוף יכול לחזור להתענג לענג. והלב, הלב יודע להתאהב מחדש.
כל זוג צריך סשן סליחות.