כנות – כי קולו של החוסר ערך, זו בקשה לאהבה

אחד הדברים שהתמודדתי איתם כילד, הוא שהייתי ילד מאוד עדין.
והעדינות הזו שלי הייתה נתפסת אצל הרבה אנשים כנשיות.
וכילד בשנות ה 80, קיבלתי על זה הרבה ביקורת:
גם מאבא שלי, שמאוד רצה לחזק את הגבריות שלי,
וגם מהחברה עצמה.
והסממנים עליהם קיבלתי הכי הרבה ביקורת, היו:
העובדה שתמיד ישבתי רגל על רגל (אני ממש זוכר איך אבא שלי היה מסמן לי להוריד את הרגל);
העובדה שהייתי מאוד רגיש והתעסקתי המון ברגש, ורגשות, ומה שאני מרגיש;
העובדה שהעדפתי לשבת ולחשוב, או לכתוב סיפורים, במקום לשחק כדורגל עם חברים;
והעובדה שהייתי מדבר הרבה עם הידיים.
ועם השנים, הביקורת הזו, שקיבלתי מאבא שלי ומהחברה שבחוץ,
הפכו להיות קול בתוך הראש שלי.
כלומר, גם אני מדדתי את עצמי, לפי הערכים האלו.
ובכל פעם שהייתי מרגיש שהייתי עדין מדי, או נשי מדי,
הייתי מפעיל את קולה של הביקורת העצמית, וחש תחושת חוסר ערך.

כלומר, במציאות אני לא באמת חסר ערך, גם אם אני עדין או נשי,
אבל בקול שיש לי בתוך הראש – אני כן.
ותפקידו של הקול הזה בי, הביקורת ותחושת חוסר הערך סביב הנושא של הגבריות,
הוא לא לפגוע בי, או להעליב אותי.
לא בשביל זה הוא קיים בי.
הוא נמצא שם במטרה לשמור עליי, להגן עליי מפני אנשים שיכולים לפגוע בי,
שיכולים לא לקבל אותי, לרדת עליי.
הקול הזה הוא בעצם דרך שלי להגן עליי ולדאוג שיהיה לי טוב.
הקול זה רוצה בדיוק את מה שאבא שלי רצה בשבילי:
הוא רצה להגן עליי, מפני אנשים,
שיצחקו עלי, יעליבו אותי או לא יקבלו אותי,
ולכן הוא כל הזמן התריע בפניי מתי אני עדין מדי, מתי אני נשי מדי,
בשביל שאני אלמד לא להיות כזה.
בשביל שאני אשתנה.
הקול הזה בעצם רוצה עבורי, היום, שאני אהיה מאושר ומוגן,
והדרך שלו לעשות אותי מאושר היא לבקר אותי,
וכך למנוע ממני את המצב שבו אני איפגע.
הקול הזה מוריד לי את הרגל כדי שלא יצחקו עליי.

ולמרות שהיום רועי בן ה 38 יודע כבר, שזה בסדר להיות עדין,
שזה בסדר להיות גבר שמדבר על רגשות, ויושב לפעמים רגל על רגל,
עדיין בתוכי קיים ילד, שמפחד להיפגע שוב.
ילד שמעדיף להימנע בכלל מתנועה מול הרבה אנשים, או מול אנשים שהוא לא מכיר, ושהוא לא מרגיש בטוח איתם,
להימנע רק בשביל לא לחוש את הכאב הזה שוב.

ולכן כשאני מדבר מול אנשים, מצטלם בסרטונים, כותב טקסט על רגשות, או יושב רגל על רגל בפגישות,
יש בי כל מיני קולות:
חלקם אומרים לי כל הכבוד, אומרים לי שיש לי המון ערך, ומה לתת,
אבל חלקם מעלים בי ביקורת. ואחד מהקולות האלו, מפחד שאני אהיה עדין מדי, נשי מדי,
קול שמפחד שיפגעו בי שוב סביב הנושא הזה.
והקול הזה הוא אחד מהקולות של החוסר ערך.

ותחושות החוסר ערך, קולה של הביקורת, אותה תחושה ש"מגינה" על הילד הפנימי,
נותנת לי בסיטואציות האלו תחושה של בית.
תחושה שאכפת לי ממני.
שאני שומר על עצמי, דואג לעצמי, דואג לילד שעדיין קיים בי.
בעצם הקול הזה, נותן לי תחושה של אהבה עצמית.

ולכן, מלחמה וניסיון להעלים את הקול של הביקורת בתוך הראש שלי,
תכניס את המערכת שלי למגננה,
ותגרום לי לא לעשות שום דבר. להימנע.
אבל מנגד, כיבוד של הקול הזה,
היכולת שלי לתת לו מקום, כן, כן – מקום לביקורת ולחוסר ערך,
הסכמה שלי לשמוע אותן,
היא זו שתעזור לי להיות בתנועה לעבר הרצונות שלי.

וחשוב לי לציין:
לתת מקום לקולו של החוסר ערך, לקולה של הביקורת,
זה ממש לא אומר להשתנות. להיות פחות עדין.
זה רק אומר להסכים לקול הזה להיות בתוך הראש שלי,
להסכים לקול הזה להגיד את דברו,
לבקר אותי,
אבל לתת גם מקום לקולות האחרים,
הקולות שאומרים לי שאני טוב כמו שאני, שמותר לי להיות עדין, שהכוח שלי נמצא בעדינות שלי.
כשכל הקולות בתוך הראש שלי מקבלים אישור להיות,
וכשאני מסכים לקולו של החוסר ערך להיות ומפסיק להילחם איתו,
קורים שני דברים:
1. אני מצליח לעשות הפרדה, בין מה שקורה במציאות, ההישגים שלי, היכולות שלי, מה שיש לי לתת, לבין הצורך שלי להרגיש חסר ערך, להגן על עצמי.
2. אני מרשה לעצמי להרגיש חסר ערך, כי אני מבין את החשיבות של זה, ועם זאת במקביל, יכול להמשיך להיות בתנועה, לעבר הרצונות שלי.

כנות – כי קולו של החוסר ערך, זו בקשה לאהבה