כנות – כי גם כעס צריך מקום.

שנה אחרי שדריה ואני התחלנו לצאת, היא נפרדה ממני, בעקבות ריב גדול שהיה בינינו.
כי למרות שאני גבר עדין, גר בתוכי גם הרבה כעס,
כעס שמרשה לעצמו לצאת רק מול האנשים שהכי קרובים אליי.
ובאותו ריב שהיה בינינו, לפני 15 שנה, הכעס שוב הגיח דרכי. צעקתי, כעסתי, ואפילו הטחתי ספל שהתנפץ לרסיסים על הרצפה.
באותו רגע דריה הבינה, שהגבול שלה נחצה, ועזבה את דירתנו ברמת גן.
היא אמרה לי שהיא נפרדת ממני, וחזרה לגור בבית הוריה.

והלב שלי, נקרע לחתיכות קטנות.
אני חושב שלא הפסקתי לבכות שלושה ימים ברציפות.
ידעתי שהיא אהבת חיי, ולא יכולתי לשאת את המחשבה שלא נהיה ביחד יותר,
אז החל מהיום הרביעי לפרידה, יצאתי במסעות חיזור אחריה.
המסעות האלו, הביאו אותה בסוף להיפגש איתי, ובפגישה הבטחתי לה שאני אשתלט על הכעס שלי.
שלא אצעק כך, ולא אגיד דברים, שכשאני נרגע, אני מתחרט עליהם.
וכמובן, שלא אזרוק כך כוסות.
ואכן השיחה הזו והאהבה שלי לדריה, הוציאו אותי למסע.
למסע בעקבות הדרך הכי טובה לנהל את הכעס שלי, לשלוט בו.

ובמהלך השנים, ניסיתי המון דברים.
ואמנם כבר לא זרקתי שום דבר על הרצפה,
אבל הצעקות והדחף הבלתי נשלט להגיד דברים שאני מצטער עליהם בדיעבד,
ובכלל התחושה הזו של הכעס, של משהו שפשוט משתלט על כל הגוף שלי,
אלו לא באמת נעלמו.

והשינוי קרה דווקא בערב אחד, אחרי שהכעס שוב השתלט עליי, ורגע לפני שההלקאה העצמית והייסורים הגיעו,
כשפתאום יכולתי לראות שאני תקוע בלופ:
אני כועס, מצטער, חווה "נו נו נו" על כך שהתנהגתי לא יפה, מבטיח לעצמי שזה לא יקרה שוב, ואז זה שוב חוזר חלילה.
והחלטתי שאני רוצה לשבור את הלופ הזה.
איך להפסיק לכעוס – לא ידעתי, אז החלטתי שאני אפסיק עם ההלקאות העצמיות.
הבנתי שככה אני:
בסיטואציות בהן אני מרגיש לא מובן, או מותקף, או שלא רואים אותי, הגוף שלי מייצר כעס.
זו עובדה. זה משהו שקורה בתוכי בלי שאני יכול באמת לשלוט בזה.
אז במקום לנסות שוב ושוב לשלוט בזה, החלטתי להסכים לזה להיות.
כי כאמור לא באמת הייתה לי ברירה אחרת.
וכשהסכמתי לתת לכעס מקום, שהפסקתי לכעוס על הכעס, כשהבנתי שהכעס שלי הוא זעקה: לאהבה, שיראו אותי, שיבינו אותי,
אז קרה דבר מאוד מעניין:
פעם, כשהייתי כועס, הכעס היה מופנה כלפי הצד השני, האדם איתו כביכול רבתי.
ולמה בעצם? כי בגלל שהרגשתי שאסור לי לכעוס, הייתי מרגיש שאני צריך הצדקה בשביל זה, להסביר לו, למה אני פתאום כועס,
וההצדקה שלי הייתה שהצד השני אשם.
הייתי חייב להאשים אותו, בשביל שזה יהיה בסדר שאני כועס.

ועכשיו, כשהכעס היה לגיטימי, ויכולתי פשוט לכעוס, הייתי פשוט מרשה לגוף שלי לכעוס.
בלי להאשים בזה אף אחד.
אם הייתי צריך לצעוק, הייתי פשוט צועק: "אני כועס, אני כועס".
צועק את זה, במקום להגיד את הטקסטים שהייתי מתחרט עליהם אחרי זה,
אותם טקסטים שהייתי אומר רק כי חשבתי שאסור לי לכעוס, והצד השני היה צריך להיות בתפקיד "האשם".
אם הייתי צריך לנער את הגוף, הייתי פשוט מנער אותו, נותן לכעס מקום בתוכי, נותן לו להיות.
ובגלל שהכעס כבר לא היה מופנה כלפי אף אחד ספציפי, אז פתאום גם בעיניי הקרובים שלי, הוא היה יותר לגיטימי. כי הם לא היו צריכים להתגונן.
וכך לאט לאט הכעס הגיע לעיתים יותר ויותר רחוקות, עד שהוא כמעט ולא בא יותר.
והיום, כשאני ודריה מדברים על התקופה שבה הייתי כועס כך, זה לפעמים נראה כאילו זה היה בכלל מישהו אחר.

והשבוע, כשהחזרתי את איימי שלי (4) מהגן, ואיך שנכנסנו הביתה, קרה משהו שעצבן אותה,
היא פשוט צעקה עליי: "אני כועסת! אני כועסת!".
והאינסטינקט הראשוני שלי היה לשאול אותה: למה היא כועסת?
אבל אז הבנתי שהיא עושה עכשיו בדיוק בדיוק את מה שלקח לי הרבה שנים להבין:
היא פשוט מרשה לעצמה לכעוס.
אז במקום לשאול אותה למה היא כועסת, פשו רק אמרתי לה שמותר לה לכעוס.
ובאמת ממש תוך כמה דקות היא נרגעה, וחזרה להיות שלווה.

כנות – כי גם כעס צריך מקום.
(וחשוב לי לומר, שמדובר בסיפורי האישי, מתוך הכעס הפרטי שלי).