כנות – ילד, הורה, אני

לפעמים אני מדבר אל עצמי לא יפה בתוך הראש:

מבקר התנהגות שלי, נוזף בעצמי שלא הגעתי להישגים מספיק מרשימים, יורד על עצמי על איך שהתנהגתי בסיטואציה מסויימת, או סתם מסביר לעצמי שאני לא טוב מספיק. שמשהו בי לא מספיק בסדר, לא לגיטימי.

וכשכל זה קורה (וזה קורה פחות ופחות תודה לאל), אני אוהב לחשוב לעצמי:

מה היה קורה אם הייתי רואה ברחוב אבא וילד, למשל?

אבא שמחזיק ביד של ילדו הקטן, נגיד שהוא בן 6, הילד,

והאבא עומד ואומר לו בדיוק את אותם הדברים שאני אומר לעצמי עכשיו בתוך הראש?

איך הייתי מגיב?

מה הייתי חושב על ההורה הזה?

מה הייתי חושב על הדרך בה הוא מדבר עם הילד שלו?

ואיך שהייתי בטח חושב, שכדאי לו למצוא דרך אחרת לדבר עם הילד שלו,

אם הוא רוצה שהילד שלו יצליח, יהיה מאושר.

והוא בטוח רוצה.

ובתקופה האחרונה, הוספתי עוד חלק לדמיון הזה.

ובחלק הזה, אני יורד על ברכיי, ומחבק את הילד בן ה- 6.

לוחש לו באוזן, שמה שאבא אומר לו עכשיו, לא באמת קשור למה שהוא עשה.

או לא עשה.

ושזה לא אומר עליו שום דבר רע, על הילד!

זה לא אומר שהוא לא מספיק או לא בסדר.

כי הוא מושלם ושלם, בדיוק כמו שהוא עכשיו.

אני יושב שם על ברכיי ומסביר לו, שאבא פשוט מדבר עכשיו את הכאב שלו.

וזהו.

ואז אחרי שאני מחבק את הילד,

אני מתרומם על רגליי, ועובר לחבק את האבא.

ועכשיו אני לוחש גם לאבא באוזן, שזה בסדר.

שמותר לו להרגיש הכל, כל כאב, כל תחושה קשה.

שזה בסדר להיות בדיוק כמו שהוא.

וכמו שמותר לו להיות מי שהוא,

כך בדיוק גם מותר לילד שלו.

כנות – ילד, הורה, אני