כנות – זה לא תמיד קל להיות מי שאתה

כששואלים את איימי: "מי החברים שלך בגן?", היא תמיד עונה את אותה תשובה: "אדם".

מהרגע שהיא נכנסת לגן הם כל הזמן ביחד, היא משחקת רק איתו, הוא בא אלינו, היא באה אליו,
היא רוצה להתחתן איתו, ואפילו מספרת שהיא מאוהבת בו. כמו בקופיקו.
רק שבזמן האחרון מתחשק לאיימי להרחיב את מעגל החברים שלה, יותר נכון את מעגל החברות שלה.
היא רוצה להצטרף למעגל הבנות.
ומעברים כאלו, שינויים כאלו, הם לא תמיד קלים,
וכהורה, אני מרגיש שתפקידי הוא לעזור לה שם.

ואתמול, כשבאתי לקחת אותה מהגן, אז כבר כשיצאתי מהמכונית שמעתי אותה צועקת לי: "אבא! אבא!"
ואיך שאני מתקרב אני רואה את איימי, מחכה לי בשער, מתרגשת, מחזיקה את ידה של חברה מהגן.
לידן עומדת האמא של החברה: "אבא! אני רוצה שהיא תבוא אליי היום!" אומרת לי איימי, כולה מחוייכת מאוזן לאוזן.
ולמרות שאני זוכר, שאני ממש רוצה לעזור לה להשתלב בקבוצת הבנות,
הלו״ז שלי לשעות הקרובות מתוכנן כבר,
ואני בנאדם שמתקשה עם בלת"מים לא מתוכננים:
באחת וחצי אני לוקח את איימי מהגן,
מייד אח"כ את עלמה מבית הספר,
משם אני נוסע לסופר לקנות מצרכים לצהריים,
חוזרים לאוטו, משם נוסעים לקנות קרטיבים,
אוכלים אותם באוטו, בדרך חזרה לבית ספר,
לוקחים את אורי שמסיים בשעה 14:15 חוג ציור,
ומשם הביתה.
המסלול הזה, הידוע מראש, של כל יום ראשון,
לא הצליח להכיל מבחינתי תוספת של חברה קטנה לדרך,
ולכן עניתי לאיימי כך:
"ממי זה פחות מתאים היום. מחר תיפגשו, כשאמא באה לקחת אותך (אמא היא יצור גמיש)".
"היום!" השיבה לי איימי, כמו יודעת על מה היא מדברת,
ואני עניתי: "אבל יש לנו נסיעה, וסופר, ולקחת את אורי,
למה שהחברה תהיה עכשיו באוטו כל כך הרבה זמן, בחום, וסופר, וקניות, ונגיע הביתה לשחק רק בשלוש".
"אבל אני רוצה שהיא תבוא אליי!" היא מתעקשת,
ואני כבר יורד על הברכיים, מלטף אותה: "אבל זה לא מתאים מתוקה שלי, לא יהיה לכם כיף",
"אני רוצה!!" היא צועקת,
ואז אני פתאום מבריק במחשבה: "אולי תביאי אותה אלינו בשלוש וחצי?" אני שואל את אמא שלה,
מנסה, למרות האופי הנוקשה שלי, למצוא פתרון,
אבל היא עונה לי:
"זה פחות מתאים, בחמש אנחנו כבר מתארגנים, ועד שאני אחזור הביתה ואצא (הם גרים רחוק מאיתנו) זה כבר יהיה מאוחר".
"את שומעת איימי?", אני מתחיל להסביר שוב,
אבל אז פתאום חושב על רעיון נוסף: "רגע, אולי את תלכי אליה?",
(גם זה משבש לי את התכניות, אבל אני אעמוד בזה).
"לא!" החברה אומרת, "אני רוצה רק לבוא לאיימי".
אני ממשיך לחשוב,
כמו מחליט לצאת רגע מהקופסא שלי,
לצאת רגע מהלו"ז שקבעתי לעצמי בראש,
אולי אני קדם אקח את איימי עם החברה הביתה? עם עלמה? ואז אלך לעשות סופר עם אורי? כן, זה יכול לעבוד!
אבל אז, כשאני מחליט, ומרים את הראש להגיד את את זה לאמא של החברה,
אני רואה פתאום שהחברה של איימי,
זו שרצתה כל כך לבוא אלינו רק לפני רגע,
זו שאחזה בידה של איימי עם פרצוף מתוק שמתחנן אליי למצוא פתרון,
מחזיקה כבר יד של חברה אחרת מהגן!

"אמא" היא אומרת לאמא שלה, "בעצם בא לי ללכת לחברה הזאת".
ואז אני מבין, שהזמן שלקח לי לעכל ולעבד את הדברים היה ארוך מדיי, כנראה.
"אבל כבר קבעת עם איימי",עונה לה אמא שלה, אבל החברה מתעקשת:
"אבל כבר לא בא לי ללכת לאיימי. בא לי ללכת לחברה הזאת".
"אבל יהיה אצלנו כיף!" (אני מנסה עכשיו לשכנע, אחרי שקודם הפחדתי את כולם בנסיעות ארוכות באוטו חם וכמה זה מיותר),
"מצאתי פתרון!" אני ממשיך לנסות להציל את המצב, חצי מתנצל על הסיבוך שעשיתי קודם, במקום פשוט להעמיס אותה לאוטו ולנסוע.
אבל החברה כבר החליטה:
היא לא רוצה ללכת לאיימי. רק לחברה השנייה. וזהו.

ואיימי עומדת שם, מסתכלת עליה,
על החברה שעד לפני רגע החזיקה לה את היד,
שעומדת ומחזיקה עכשיו בידה של חברה אחרת.
והיא מסתכלת עליי, על היצור שסיבך את הכול,
ופתאום פורצת בבכי: "מטומטם!" היא בוכה לעברי.
אמא של החברה שקולטת את הסיטואציה, ומנסה להגן על איימי שלי,
כבר אומרת לבת שלה, "אף אחד לא הולך היום לאף חברה",
ובינתיים איימי שלי רצה החוצה, בוכה, יוצאת מהגן ואני רץ אחריה,
אני מגיע אליה ומרים אותה על הידיים,
אבל היא לא מפסיקה לבכות.
אני לוקח אותה לאוטו, והיא בוכה ובוכה ובוכה,
ואני – שותק. אין לי מה להגיד.

לאט לאט היא נרגעת,
אנחנו אוספים את עלמה,
סופר, קרטיב, אורי, חוג ציור, נוסעים הביתה.
ובדרך חזרה, עלמה מספרת על היום שלה, על איזה עניין שהיה לה עם החברות, כשהיא הלכה אחרי הלב שלה, והבנות בכיתה כעסו עליה.
מגיעים הביתה,
עלמה מפנה מדיח, אורי מאכיל את החיות, אני מבשל צהריים, ואיימי משחקת עם עצמה בסלון.
"במה את משחקת?" שואלת עלמה את איימי,
ואיימי עונה: "אני משחקת בזה שבאה אליי חברה, אבל זה רק בכאילו".

ואיך שהיא אומרת את זה, אני מתחיל לדמוע:
למה אני מי שאני? למה?
רק ביום חמישי האחרון, במפגש שערכנו, דריה ואני,
דריה סיפרה מה זה אומר לחיות עם גבר כמוני,
שקשה לו עם מעברים, עם כל שינוי בתכנית,
שהכל אצלו צריך להיות במקום, שלא יכול לעצור באמצע הדרך בלי שהכינו אותו לזה מראש,
שבא לקחת את הבת שלו מהגן, אותה בת שרוצה להרחיב את מעגל החברים שלה,
אבל הוא תקוע בתכנית המקורית שלו ולא מצליח לנהל את זה.

וכמה שניסיתי למצוא חמלה לעצמי,
כמה שרציתי לקבל את עצמי,
לא מצאתי דרך.
אני מי שאני,
הדרך שלי כמו שאני, פוגעת,
הדרך שלי מכאיבה למישהו אחר,
והמישהו הזה, הפעם, זאת הבת הקטנה שלי, בתי בת הכמעט ארבע, שרק רצתה להביא חברה הביתה,
וזה נפל לה במקרה על יום ראשון.

שעות אחה״צ עברו, שיחקנו, דיברנו, הכנו שיעורים,
אבל העצב היה כל הזמן בליבי.
ואחרי ארוחת הערב, שמעתי את הגדולה שלי, עלמה בת ה- 11.5,
מדברת עם חברה בטלפון על מה שהיה היום,
מסבירה לה בצורה ברורה למה היא עושה דברים רק לפי צו הלב שלה,
למה היא לא מוכנה לעשות דברים שלא עומדים בקנה אחד עם הרגשות שלה,
עם התחושות שלה,
והיה לה מין בטחון כזה בקול,
בטחון במי שהיא, בלי ייסורי מצפון, בלי להתנצל, בלי להרגיש לא בסדר,
פשוט עמדה שם והסבירה מי היא,
דיברה את הצרכים שלה, הקשיבה וכיבדה את הצד השני בשיחה,
ולאורך כל השיחה הלא קלה הזאת, פשוט הייתה נאמנה לעצמה.

אחרי שהיא סיימה את השיחה, ניגשתי לחבק אותה,
"אבא", היא שאלה אותי "מה קרה לך?",
ואני עניתי: "הייתי כל כך גאה בך, באיך שדיברת עכשיו".
"מה זאת אומרת." היא אמרה לי:
"למדתי את זה ממך, איך להיות נאמנה לעצמי, להאמין שלא משנה מה קורה בחוץ, אני תמיד זוכרת שאני טובה בדיוק כמו שאני, ושהלב שלי יודע הכי טוב, שיש מקום לכל הרגשות שלי, לכל התחושות שלי, ושאני לא צריכה לבטל את עצמי מול אף אחד".
וכך, ברגע אחד, היא הזכירה לי מה זה אומר לקבל את מי שאני:

לקבל את זה שחשוב לי שלילדים שלי יהיה הכי טוב בעולם.
לקבל את זה שחשוב לי להיות נאמן לעצמי.
לקבל את הכאב שעולה בי על מי שאני.
לקבל את הרצון שלי להשתנות.
לקבל את הצורך שלי להישאר אותו דבר.
לקבל את הקושי שלי לשנות תכניות.
לקבל את הרצון שלי לשנות תכניות בשביל אנשים שאני אוהב.
לקבל את זה שלפעמים קבלה אחת, מתנגשת עם קבלה אחרת.
לקבל את זה שלא תמיד אני מצליח לענות על הצרכים של כולם.
לקבל את זה שלא תמיד אני מצליח לענות על הצרכים שלי.
לקבל את כל המערכת הזאת שנקראת רועי.

בזמן הזה, איימי כבר הייתה במיטה.
נכנסתי לחדר שלה, נשכבתי לידה, חיבקתי ונישקתי אותה.
"כעסת על אבא היום?" שאלתי, והיא ענתה לי: "כן, רציתי שהחברה תבוא אליי, ואתה הרסת הכל".
"הרסתי הכל" אמרתי, "זה נכון".
"את עדיין כועסת עליי?" שאלתי,
"לא", היא אמרה, "אני אוהבת אותך".
"גם אני אוהב אותך, את כל מה שאת", עניתי לה, וכיביתי את האור.

כנות – זה לא תמיד קל להיות מי שאתה