כנות – התפקיד היחיד שיש לנו, זה לאהוב את מה שיש לנו.

אחד הדברים שאורי (10) הכי רוצה, זה שנקנה בריכה הביתה.
בריכה גדולה כזאת, אמיתית, שתשמש אותנו כל הקיץ.
ובגלל שאני תמיד מרגיש שאני לא מספיק גברי, כזה שכילד, פחדו תמיד לתת לו מכשירי חשמל כדי שהוא לא יהרוס אותם, כזה שהוא הכי לא הנדי מן, כזה שלא יודע לקדוח חורים, לבנות בעץ, לפתוח סתימות, או סתם להיכנס מתחת לרכב, לצאת אחרי שנייה בידיים שחורות ולהגיד "סידרתי את זה",
בגלל כל אלו, לא רציתי לקנות בריכה.

כי ידעתי שבריכה כזו, תדרוש ממני מיומנויות שאני מאמין שאין לי:
כמו לקחת מידות, להקים אותה, לתחזק אותה, לנהל אותה, משאבות, מסננים, כלור, ואלוהים יודע מה עוד.
ובאמת, כבר כמה שנים, איך שמגיע הקיץ אני מצליח להתחמק מלקנות אחת,
התירוץ שלי הוא תמיד שאיימי עוד קטנה, ושזה מסוכן,
ובגלל שדריה חרדתית זה גם תמיד עבד לי.
אבל השנה איימי כבר חגגה ארבע, ואפילו בגן שלה יש בריכה גדולה,
ואורי ועלמה כבר ממש גדולים, ומסרבים ללכת השנה לשום קייטנה,
והנה יולי בפתח ונשארתי בלי תירוצים רלבנטיים,
אז איכשהו זה קרה ובהחלטה משפחתית נקבע שביום שבת בבוקר, הולכים לקנות בריכה.

והאמת שכבר בבוקר של שבת, התעוררתי מתוח.
ידעתי שאני צריך למדוד את השטח של המרפסת, שם הוחלט שתקום הבריכה.
וכשגיליתי, כבר על ההתחלה, שהמטר יותר קצר ממידת המרפסת, שקלתי להתייאש,
אבל אורי, שעמד לידי, אמר לי:
"אבא, מה הבעיה, בוא נמדוד גודל של משבצת אחת, ופשוט נספור כמה כאלה יש!",
וכך עשינו, ובחישוב מהיר הבנו שאנחנו יכולים לקנות בריכה באורך של 4 מטר ורוחב של 2 מטר.

לחנות הגעתי עם יותר ביטחון, אני מתייעץ עם המוכר, מסביר לו את המידות, איפה הבריכה הולכת להיות ממוקמת,
ובגלל שהיא תהיה מתחת לגפן, אני מחליט גם לקנות רשת צל,
המוכר מסביר לי איך לתלות אותה, עם אזיקונים, אני רושם הכל, ומרגיש מזה הרבה זמן, פשוט גברי.
ואני חוזר הביתה, מרוגש.
ותכל'ס, כשאני חושב על זה, אני נזכר שכילד אף פעם לא היו לי ידיים שמאליות: בניתי פאזלים, הרכבתי מטוסים, ואפילו בימינו, עם רהיטים של איקאה אני מסתדר לא רע (חוץ מהשולחן שלי במשרד שעדיין קצת מתנדנד).
אולי זה סתם רעיון שיש לי שאני לא מספיק גברי? אני תוהה בנושא.

ואחרי שאני תולה ביחד עם אורי את רשת ההצללה, מתחת לגפן שמעל הבריכה,
אנחנו פותחים את הקופסא של הבריכה,
ויש שם מלא עמודים, בכל מיני גדלים, וכל מיני ברגים קטנים, ואני מרגיש איך אני שוב נלחץ, ושוב לא יודע, ומאבד את כל הביטחון שלי,
ונזכר פתאום בכל הפעמים שלא הצלחתי, שפישלתי, שהרסתי,
ואז אני גם משחרר כל מיני נביחות כאלו של: "לא לגעת", ו"זוזו", ו"אני לא יכול לעבוד ככה",
וגם מודיע ש"אם לא יהיה פה שקט מייד – לא תהיה בריכה",
ואורי שנלחץ, צועק על איימי שתפסיק להרעיש, ועלמה צועקת על אורי שלא יצעק על איימי, ואיימי פתאום בוכה: "אבל אני רוצה בריכה",
ממש כמו בבושקה של אנרגיה לחוצה,
אבל אז דריה מרגיעה את כולם, ואומרת שאבא קצת נלחץ ושתיכף תהיה פה בריכה,
ושולפת מולנו את הדף עם ההוראות: "תראה ממי, זה ממש פשוט".

ואנחנו מתחילים לבנות את זה ביחד, וזה באמת פשוט:
מחלקים את כל העמודים לקבוצות, ומתחילים להרכיב כולנו ביחד, וכיף ויש שיתוף פעולה, ואנחנו ממש צוות, ודריה עוברת על הכל, ובודקת שזה ממש לפי ההוראות,
ואחרי שעה של עבודה משותפת, עומדת לה במפרסת בריכה.
בריכה של 4 מטר אורך 2 מטר רוחב, יפה ואפורה וגדולה.
יש לנו בריכה בבית.

ובזמן שאורי ועלמה ממלאים אותה במים, מאושרים,
ואיימי כבר מדלגת בכל הסלון עם גלגל של אנה ואלזה,
אני כבר במשימה הבאה, מנסה להבין איך לשים את המשאבה, ואיזה צינור נכנס לאיזה חור ואיך מפעילים את המנקה שקנינו ואיפה שמים את הכלור,
ולמרות שכולם כבר נהנים, רק אני נשאר לחוץ, מרגיש לא מספיק.

ודריה אומרת לי: "תראה ממי, זה בנוי, הכל בסדר", אבל אני מפחד להרוס, לשים את הצינור במקום הלא נכון, "אולי אני אתקשר לשי?" (גיסי), אני מציע, "הוא בטח מבין בזה",
ואנחנו באמת מדברים והוא נותן לי המון הוראות, של כל כמה זמן ואיך מחליפים ואיך מפעילים, ואני רושם הכל, ומחבר בדיוק כמו שהוא אמר, "זה טוב?" אני שואל את דריה, חסר ביטחון, "נראה לי שכן", היא עונה,
"אולי נשאל את חיים השכן?" אני מציע והולך לקרוא לו,
וגם הוא מסתכל והכל נראה לו בסדר,
(ו"בסדר" שלו, שווה יותר מ"בסדר" שלי, כי הוא הרי הרבה יותר ממני),
ו"אולי נתקשר גם לשלומי ואמיר?" אני מציע, אבל דריה מחייכת:
"תראה, הכל עובד, הבריכה בסדר גמור, עשינו את זה, עשית את זה. זהו".

וזה בדיוק האות לילדים לקפוץ לבריכה.
הם נהנו וצחקו ושחו בה כך, אולי עד תשע בערב, ומשם עייפים ישר למיטה.
ובבוקר, אורי העיר את עצמו כבר בחמש, כדי לרדת ולשחות בה שוב,
ובשבע העיר גם אותי: "אבא, אני מאושר, אתה קולט? אני עדיין לא מאמין שיש לנו בריכה בבית, אני מאושר, אני מאושר, אני מאושר",
וכשהוא מאושר גם אני מאושר, "תראה, עכשיו כל הזמן נהיה בבריכה", הוא אומר לי,
ונראה שכך באמת זה הולך להיות.

ואז מגיעה שעת הצהריים, ואיך שהם חוזרים מבית הספר הם ישר שוב רוצים לקפוץ לבריכה,
ואני שוב בודק, שהכל מחובר כמו שצריך, ומוציא את המשאבה מהחשמל, ומוציא את הכלור, בדיוק כמו שהסבירו לי, והם נכנסים לבריכה צוחקים ומשתוללים,
ארבעה ילדים, שלושה שלי וחבר של אורי,
ואני מסתכל עליהם מהמטבח.
ואני מאושר.

ופתאום אורי צועק לי: "אבא!!",
ואז גם איימי ועלמה: "אבא אבא אבא!", ואני רץ אליהם מהר,
ורואה,
שכל המים יוצאים מהבריכה.
והברזלים שלה נופלים, בום בום בום, אחד אחרי השני,
ופתאום כל הסלון שלנו מוצף מים,
בריכה בגודל של ארבע על שתיים מתפרקת לי מול העיניים, כש- 4 ילדים בתוכה,
ואני סוגר מהר את הדלת של המרפסת,
מנסה עוד להציל את הבריכה, אבל זה חזק ממני,
ותוך כמה דקות, אין בריכה,
רק עמודים שבורים, ומלא מלא מלא מים.

ועכשיו אנחנו באמצע הסלון.
ארבעה ילדים ואני אוחזים במגבים, כולנו עם פרצוף עצוב,
עומדים וגורפים במשך שעות מים מהבית,
החוצה, מהסלון לגינה, מרימים רהיטים, צעצועים, הכל נרטב,
גורפים, ובעיקר – עצובים.
הרי עד לפני רגע עמדה פה בריכה.
עד לפני רגע היה פה כיף.

ולמרות שאני יודע שבנינו את הבריכה בדיוק כמו שצריך, ועברנו על כל ההוראות, ושהכל היה תקין,
ולמרות שאני יודע שזה לא אשמתי, ומשהו בבריכה לא עבד, עובדה שהברזלים שלה ממש נשברו והתעקמו,
אני עדיין לא יכול שלא להרגיש לא מספיק,
שלא להרגיש שאם הייתי יותר גבר, בטח הייתי עושה סקר בריכות,
שאם הייתי יותר גבר, בטח הייתי רואה שמשהו לא בסדר,
שאם הייתי יותר גבר, בטח הייתי מרכיב אותה יותר נכון,
שאם הייתי יותר גבר, הייתי מצליח לתקן אותה, להציל אותה, את הבריכה ואת החוויה, ומונע מהילדים שלי את הסיטואציה הזו.

ובערב הלכנו להופעת סיום של עלמה בבית ספר,
ואורי ישב שם לידי, ובאמצע ההופעה לחש לי באוזן: "אבא אני כל כך עצוב שנהרסה לנו הבריכה",
ושם עליי את הראש,
נותן לעצב שלו להתפרק לי על בית החזה.
ואני יושב שם, ומלטף לו את השיער,
מרגיש את הלב שלו קרוב ללב שלי,
את הכאב שלו, את הכאב שלי,
ואני מחבק אותו חזק, מנשק אותו על הלחי הנעימה שלו,
ופשוט אוהב אותו, את כל כולו.

ופתאום גם העיניים שלי קצת דומעות:
אולי אני לא גבר מושלם, אבל זה הגבר שאני יודע להיות.
אולי אני לא הנדי מן, אולי אני הורס מכשירי חשמל, אולי אני לא בונה כונניות מעץ,
אבל אני יודע להיות המקום החם הזה לילדים שלי,
המקום הזה שאפשר לשים עליו ראש,
ולהישען עליו.
המקום הזה שאפשר לבכות על הכתף שלו,
שנותן מקום לכל הרגשות,
שמאפשר להרגיש בטוח.
ואולי זה – הדבר הכי חשוב שאני יכול לתת.
כאבא. כגבר.
ואולי זה – מה שאני הייתי הכי צריך, כילד,
בכל הפעמים שהרגשתי לא מספיק.
ואולי זה, הדבר הכי חשוב שאני יכול לתת לעצמי עכשיו.
בכל המקומות שאני מרגיש בהם לא מספיק.
אולי, זה, הכי להיות גבר בשבילי.

ויום למחרת, כשהבאתי את איימי לגן,
אז איך שנכנסנו היא רצה להראות לי איזה אוטו צעצוע, שנשבר לו הגלגל.
"אבא תראה, זה נשבר, תתקן לי?"
"אני?" שאלתי והיא ענתה:
"כן, אתה מתקן דברים הכי טוב בעולם".

כנות – התפקיד היחיד שיש לנו, זה לאהוב את מה שיש לנו.