כנות החופש להיות תלוי

את דריה פגשתי בפעם הראשונה כשהייתי בן 22, כשהיא עשתה בייביסיטר על האחיינים האהובים עליי, מתן ונועה.
איך שראיתי אותה, מייד התאהבתי בה, והזמנתי אותה לצאת איתי לאופרה (כמובן שבסוף הלכנו לסרט ברמת גן).
בתכל'ס דריה הייתה החברה הראשונה שלי, קשרים קודמים, במבט בדיעבדי, לא באמת היו מערכת יחסים אמיתית ומשמעותית בשבילי,
ומאז שהכרנו נפרדו רק לשבוע אחד.
את כל השאר, בילינו ביחד: עברנו כמה בתים, בכמה ערים, נסענו לחו"ל, ילדנו ילדים, הקמנו עסקים,
וומאז ומעולם, מעבר לזה שדריה היא החברה הכי טובה שלי, המאהבת שלי, השותפה שלי לדרך, והעורכת דין שלי,
יש לה גם עוד תפקיד – היא נשואה לגבר דיסלקט, שעוסק בכתיבה.
—
והמשמעות היא שאין טקסט שאני כותב, שדריה לא עוברת עליו:
אם זה הספר שלי, הפוסטים שלי פה, בעמוד של כנות, מאמרים לאתר שלי, תסריטים שאני כותב ללקוחות, טקסטים שאני כותב ללקוחות, הכל כולל הכול.
כמו רקדן, שהרגליים שלו, הן הרגליים של אשתו.
כמו פסנתרן שהאצבעות שלו, הן האצבעות של אשתו.
לערוך מישהו שהוא דיסלקט, זה לא רק לתקן לו את שגיאות הכתיב,
זה גם, הרבה פעמים, להבין מה הלב שלו רוצה להגיד,
ולנסח את המשפט בצורה שהוא יהיה גם ברור, וגם ישמור על הכוונה האמיתית והמדוייקת המקורית שלו.

זה בטח נראה לכם מטורף, להיות איש של מילה, שהוא דיסקלט,
ולהיות נשואה לאיש כזה, לערוך לו כל הזמן את כל מה שהוא כותב (ואני כותב המון המון המון המון),
להכיר את הנשמה שלו ואת הלב שלו ברמה כזאת שאת יודעת מה הוא חושב, מה הוא מרגיש, למה הוא התכוון,
אבל כמה שזה מוזר, אנחנו חיים כך כבר שנים.

ולפני שבוע היה אצלי חבר בבית, ואיך שדריה נכנסה, אמרתי לה שהיא חייבת לערוך לי משהו ממש דחוף ללקוח.
דריה אמרה שהיא הרגע נכנסה ורעבה ועייפה ולא מסוגלת לשבת על הכסא יותר,
ופתאום היה בינינו מין דיאלוג כזה של צרכים,
שהפך לריב קטן ומשם לדיאלוג של צרכים שוב,
ובסופו התקשרתי ללקוח ואמרתי שהטקסט יהיה מוכן רק מחר בבוקר.
ואחרי שאכלנו, וליוויתי את החבר שלי לאוטו שלו, בחוץ,
הוא הסתכל עליי ואמר לי "ת'אמת אחי, אני לא מבין איך אתה יכול לחיות ככה, שאתה כזה תלותי בדריה".

"תלותי", "אני תלותי", אמרתי לעצמי.
הוא נכנס לאוטו ונסע, אבל אני נשארתי ככה לעמוד בחוץ תחת כיפת השמיים, עם ההבנה הכי ברורה: אני תלותי בדריה.
ואיך שאני נכנס הביתה, מהפצצה החדשה שהרגע זרקו עליי,
דריה אומרת לי בחיוך:
"טוב תשמע, תשכיב אתה את הילדים, אני בינתיים אערוך לך את הטקסט ללקוח. והנה גם הכנתי לך תה, עם משבצת שוקולד, בדיוק כמו שאתה אוהב",
והמילים האוהבות האלו שלה, הרגישו ברגע אחד כמו כלא: אני תלותי. והכלא שלי אלו המגבלות שלי.

ובאמת בימים הבאים דריה לא הבינה מה עובר עליי:
הייתי בדיוק כמו ילד בן שנתיים שפתאום מנסה לעשות הכל לבד,
ביקשתי מכל מיני חברים שיערכו לי טקסטים, כדי לא לפנות אליה,
נמנעתי מלכתוב דברים מורכבים, העליתי טקסטים לא ערוכים,
ובכל פעם שדריה הציעה לי לעזור סירבתי:
הכל לבד, אני יכול לבד, אני רוצה לבד, אני לא תלותי!

רק שבערב ה-3 ברציפות, כתבתי טקסט מורכב עם הרבה תרשימים,
והרגשתי צורך עז להתייעץ איתה,
שהיא תקרא את זה, רק לשמוע מה היא חושבת עליו,
לדעת האם זה מספיק ברור? אולי אפילו שהיא תערוך אותו קצת…..?
אבל אז אמרתי לעצמי: "לא, תפסיק להיות תלותי, אסור לך להיות תלותי, אתה חייב לבד".

ואז לרגע אחד הסתכלתי במילה הזאת: "תלותי",
וחשבתי לי, מה זה בכלל אומר להיות תלותי?
למה זה משהו רע בעצם?
למה אני כל כך מפחד להיות תלותי?
והבנתי שהפחד מלהיות תלותי, זה הפחד שאני מרגיל את עצמי למישהו,
ואז, אם המישהו הזה יעזוב אותי, אני לא אצליח להסתדר לבד,
לכן, אני רוצה כבר עכשיו להרגיל את עצמי להסתדר בלעדיו, בשביל להצליח לשרוד גם אם הוא יעזוב אותי.
לא ליפול כשזה יקרה.

וכשראיתי את הפחד הזה, ראיתי כמה כאב יש בו:
כמה כאב יש בפחד שאני לא אצליח להסתדר לבד, כשדריה לא תהיה איתי. גם רגשית וגם ופיזית.
כמה זה מפחיד לאבד את הבן זוג שלך, את החבר הכי טוב שלך, את השותף שלך לחיים.
כמה עצב יש בזה, כמה כאב.
ולרגע אחד נתתי לכאב הזה, לפחד הזה, למלא אותי. להציף אותי. לדמעות לזלוג לי מהעיניים.

ורק שם, מתוך המקום הזה, יכולתי רגע להסתכל על עצמי ולראות שאף אחד לא באמת תלותי באף אחד.
שכל אחד ואחת מאיתנו יכולים להסתדר לבד.
שאנחנו נהיה בסדר גמור גם אם בן הזוג שלנו יעזוב אותנו. נשרוד.
אפשר לשרוד לבד, אנחנו לא באמת צריכים אף אחד שיהיה איתנו, אנחנו לא זקוקים לאף אחד שיחזיק לנו את היד,
אנחנו פשוט רוצים להיות ביחד.
אנחנו אוהבים להיות ביחד.
אנחנו רוצים למצוא מישהו שביחד איתו נקים וניצור:
משפחה,
עסק,
ספר,
חברות,
טיול בעולם.

פתאום ראיתי על מה באמת יש לי שיפוט בתוכי:
לא על זה שאני תלותי, אלא על זה שאני מבקש עזרה,
על זה שאני רוצה ביחד, כשבכלל אני יכול לבד,
על זה שאני רוצה לעשות דברים ביחד, לא כי אני לא יכול לבד, אלא כי אני אני אוהב לעשות ביחד.
ופתאום הבנתי: מותר לי לרצות ביחד, גם אם אני יכול לבד.
כי הרי החיבור הזה, זה המהות של האהבה, זה המהות של להיות ביחד.
מותר לי להיות תלותי, מותר לי לרצות שמישהו ישלים אותי,
מותר לי פשוט לאהוב, בלי שום סיבה הגיונית.

אז התקרבתי לאהובה שלי,
שכל הזמן הזה ישבה לה בסלון וקראה ספר,
וחזרתי ברגע אחד להיות תלותי בה.
שמתי את הראש שלי על הברכיים שלה, ופשוט נהניתי מהביחד.

כנות – החופש להיות תלוי

דריה אני אוהב אותך,
וכמו שאת אומרת,
ביחד אנחנו משה ואהרון.