כנות – האהבה נמצאת היכן שהחומה נופלת

אחרי יותר מארבע שנים בהן דריה ואני לא בילינו ביחד, רק שנינו, יותר מ 24 שעות ברצף,
ואחרי שאיימי נפרדה מהמוצץ,
החלטנו שהגיע הזמן בשבילנו לנסוע לחופשה זוגית של 4 ימים בברלין.

ומאותו רגע שהחופשה נסגרה ושולמה, זה היה אולי הדבר היחיד שבשבילו חיינו:
כל שיחה שהופסקה באמצע בגלל ילדים, עבודה, עייפות – הוחלט שתימשך ב"ברלין",
בכל פעם שלאחד הצדדים היה קשה, יום עמוס בעבודה, אחר צהריים מאתגר בבית, הצד השני סימן לו עם היד, או שלח לו הודעה, עם מספר. מספר הימים שנותר עד הטיסה.
כל רגע רומנטי שחלף לו במרוצות החיים, קיבל מבט שאמר רק מילה אחת: "ברלין".
שם כבר נדבר על הכל,
שם כבר נישן עד מאוחר,
שם כבר נתחבק, נתנשק, נאהב,
שם. בברלין.

וכשהיום של הטיסה הגיע, המזוודות כבר היו ארוזות, ההורים שלי כבר באו לשמור על הילדים, וההתרגשות הייתה בעיצומה, עלתה לי פתאום בבטן תחושה מוזרה.
תחושה שמלווה במין פחד כזה.
בכל זאת, ארבע ומשהו שנים לא בילינו כל כך הרבה זמן ביחד, לבד:
בלי פייסבוק, בלי עבודה, בלי הילדים, בלי חברים.
רק אני ודריה, 4 ימים מלאים בברלין.
ומה אם יהיה לנו משעמם?
ומה אם לכל השיחות, הרומנטיקה, הרגעים שנקטעו בגלל השגרה, אין באמת בכלל לאן להמשיך?
ומה אם הפנטזיה על אהבה שרק מחכה לאי בודד, לא באמת תתגשם?
כל אלו עלו לי בבטן ויצרו בי תחושה קצת מוזרה.

אז אחרי שחנינו בחניון טווח ארוך, ענינו בכנות שארזנו לבד, עברנו שיקוף ביטחוני, ושוב הבטחנו לעצמנו שפעם הבאה נעבור לביקורת דרכונים ביומטרית,
התיישבנו במטוס אחוזי ידיים ונרגשים.
ורגע לפני שהקפטן מודיע שהוא עומד להמריא לעבר הבירה הגרמנית,
הבטתי בעיניה הכחולות של דריה,
וברצינות כנה אמרתי לה כך: "אני חושב שכדאי ששנינו ננמיך ציפיות".
"מה?" היא עזבה את ידי, בשעה שהמטוס כבר התחיל להמריא לשמיים:
"ככה אתה רוצה להתחיל את הטיול שלנו?",
תהתה לעברי בשעה שהגלגלים התנתקו ממסלול המראה וכבר עפנו יחד באוויר.
אז למראה המבט המוכר בעינייה, עשיתי מייד את מה שכל אדם כנה, אבל שפוי, היה עושה:
אחזתי שוב בידה, העליתי חיוך גדול על פניי, ואמרתי: "סתם צוחק! טיול רומנטי היר ווי קם!"
ונישקתי אותה ברומנטיות על השפתיים.
ומבחינה טכנית באמת הכל היה מושלם:
נחתנו בשלום, אוטובוס ההסעות חיכה לנו בזמן ולקח אותו למלון מקסים במרכז האלכסנדרפלאץ (אחד המקומות המרכזיים בברלין),
מזג האוויר היה מושלם,
ולא רבנו בכלל (חוץ מהעובדה שכבר ביום הראשון דריה רצתה לצאת למסע קניות, ואני שוב ושוב אמרתי לה ש"אחר כך נחזור לפה", אבל בסוף גם לזה מצאנו סידור: אני ישבתי לכתוב בבית קפה נעים, והיא התרוצצה בין חנויות).
אבל למרות שהכל היה ממש כיף, באמת כיף,
הייתה לי גם התחושה הזו בבטן, שלא עברה לי, והשפיעה על מצב רוחי.
"אולי זה בגלל שזו גרמניה?" חשבתי, "וכל ההיסטוריה שלי כיהודי, כל הספרים שקראתי כילד על השואה, עושים לי לא נעים להיות בעיר הזאת?".
ובערב הראשון, כשחזרנו למלון, להתארגן לפני שנצא שוב לארוחת ערב, ניסיתי שוב לפתוח את הנושא עם דריה,
חשבתי שנדבר על התחושה הזו שיש לי בבטן, כאילו משהו כל הזמן קצת מפריע לי, ואולי זה קשור לקולקטיב היהודי או משהו כזה? אבל לא הרבה זמן אחרי שסיימתי את המשפט הראשון,
דריה חיבקה אותי חזק, נישקה אותי נשיקה אוהבת, הביטה לי עמוק בתוך העיניים, ואמרה:
"ממי יש לנו עוד בקושי 3 ימים להיות ביחד, ליהנות, לטייל, לאהוב, להספיק כל כך הרבה דברים שרצינו. אתה באמת רוצה לחפור איתי עכשיו על הקולקטיב היהודי? אתה לא מעדיף להגיד לי כמה השמלה החדשה מהממת עליי?"
והאמת, שהיא הייתה נראית פשוט נהדר בשמלה, אז סתמתי, סיימנו להתארגן וירדנו לאכול.

גם היום השני עבר עלינו בנעימים, ראינו אתרים יפים, צעדנו ברחובות יד ביד, דיברנו על המון דברים שבאמת לא הספקנו לדבר עליהם כבר מזמן, שתינו יין בכל מיני בתי קפה קטנים ואירופאיים על גדת נהר השפרה,
אבל בכל הזמן הזה, תחושת הבטן הלא נעימה שאחזה בי, לא נעלמה.
לרגעים אפילו התגברה.
התגברה, כי מעבר לתחושה עצמה, גם הרגשתי כל הזמן שזה לא בסדר שאני ככה מרגיש אותי, וכואב.
ושאיזה אידיוט אני, שעד שאני והאהובה שלי נוסעים סוף סוף לכמה ימים ליהנות,
אני מסתובב עם התחושה הזאת כל הזמן.
הרגשתי שאני ממש מסתובב עליי עם אות קלון,
אות קלון של איזה טיפוס מבאס עמוק וחופר אני,
שבמקום ליהנות רק רוצה לדבר כל הזמן על כל מיני דברים מבאסים ועמוקים.

ובלילה השני החלטנו לצאת לבר שקיבלנו המלצות עליו, וזה באמת היה מקום מדהים.
שתינו, רקדנו, נהנו, וסיימנו את הערב די שיכורים.
ובדרך לחדר, בזמן שאנחנו צועדים מחובקים ועוצרים בכל פינה להתנשק,
אמרתי לדריה, בין הנשיקות, כל מיני דברים שעלו בי.
ורגע לפני שעלינו לחדר, היא עצרה אותי פתאום,
הסתכלה לי עמוק בתוך העיניים,
וראיתי שהיא רואה.
שהיא ממש רואה את התחושה הזאת בבטן.
את המקום הזה הלא נעים. הכואב.
"מה יש לך?" היא אמרה לי "כל כך חיכינו לטיול הזה. למה אתה ככה?"
ועלתה עם עצמה לחדר.
ואני נשארתי לשבת עוד רגע על מדרגות המלון,
יושב לבד עם עצמי, בלילה, בברלין,
האהובה שלי למעלה בחדר ואני, במקום להיות איתה שם, יושב פה וכואב.
"את מה אני כואב? מה יש לי? מה לא בסדר איתי?" חשבתי.
ונזכרתי איך שכשהייתי ילד, אבא שלי היה אומר לי תמיד: "אתה, הבעיה שלך זה שאתה לא יודע להיות מרוצה".
וזו האמת.
אני פשוט לא יודע להיות מרוצה.
לא יכול ליהנות מזה שטוב לי.
המחשבות שלי חייבות תמיד להרוס לי הכול.
"למה? למה יש לי את הטורט המחשבתי הזה, למה? אלוהים למה?"
ישבתי שם וניסיתי להבין.
וכשעליתי לחדר דריה כבר ישנה.
התלתלים שלה היו פזורים על הכרית, והיא הייתה כל כך יפה ככה.
הסתכלתי עליה, ודמעות הציפו את עיניי.
אולי אבא שלי באמת צדק כשהייתי ילד. אולי אני פשוט לא יודע להיות מרוצה.
ולפני שנרדמתי החלטתי שזהו: מחר אני הולך להיות אחר.
אני לא אתן לתחושה הזו להרוס לנו את הטיול.

ובאמת בבוקר קמתי אחרת, ניסיתי כל היום לעשות חשיבה חיובית על כל דבר.
הטורט הפנימי שלי ניסה להזכיר את הכאב שבפנים,
אבל אני עניתי לו שטוב לי וזהו.
ובצהריים קפצנו לראות את חומת ברלין, צעדנו לנו לידה, יד ביד, מחובקים ומנושקים,
ופתאום כשככה טיילנו, ואני כל הזמן ניסיתי להיות חיובי,
שמתי לב פתאום, שדריה שלי,
שאמנם שמחה וצוהלת ומקפצת לה בחיוביות מתפרצת,
פוגשת גם, בכל כמה רגעים, כל מיני כאבים קטנים:
פתאום היא נורא דואגת לעלמה ששלחה הודעה לא ברורה בווטסאפ ואין קליטה אני חייבת חייבת רגע להתקשר אליה; ופתאום היא בודקת שאיימי הגיעה לגן, ולא במקרה שכחו אותה באוטו; ופתאום מישהו ליד החומה נראה לה "מאוד מוזר", ואולי כדאי שנעבור רגע צד עד שהוא יתקדם? בכל זאת אנחנו באירופה ופיגועים.
והיא סופרת שוב ושוב את הכסף, ובודקת בתיקים של שנינו שהדרכונים לא נפלו.
ממש פורקת כל כמה זמן את הרגשות שלה, בדאגות קטנות כאלו.
"רגע" עצרתי אותה פתאום, לא מוכן הפעם לשמוע שאין מקום לשיחות עמוקות: "תגידי את האמת, גם את מסתובבת כל הזמן עם תחושה לא נעימה בבטן? בגלל זה את חרדה ודואגת לכל הדברים הקטנים האלו?"

ובהתחלה היא ניסתה להתחמק: "מה פתאום, הכל טוב!" התעקשה,
אבל אחרי שיחה טובה גילינו, שבדיוק כמוני, גם היא מסתובבת עם תחושה כזו.
ושבדיוק כמוני, גם היא מפחדת לבאס אותי.
ושבגלל זה היא לא רצתה כל הזמן לפתוח את השיחות העמוקות האלו,
בשביל שהיא לא תצטרך לדבר על מה שהיא מרגישה, ושייהרס לנו הטיול.
ואז ברגע אחד, מתוך מקום של כנות גדולה, החומה שהייתה בינינו, נפלה.
החומה של לשחק אותה שהכל בסדר,
הפחד של לדבר על כל מה שלא,
הפחד מלהציף את הפחדים שעלו בשנינו.
והיינו שם, יד ביד,
וביחד נתנו לכל הפחדים שלנו מקום:
הפחד שהתבגרנו, זוג לפני גיל 40 שנמצא ביחד 16 שנה, ומגדל ביחד 3 ילדים;
הפחד שאולי הזוגיות שלנו לא נראית כמו פעם,
הפחד של לצאת מהשגרה, להיות רק שנינו כמו פעם, אבל במי שאנחנו עכשיו,
הפחד שאולי אנחנו כבר לא מאוהבים.

ורק מלראות את הפחד הזה, מלראות עד כמה שנינו דואגים בדיוק מאותם דברים,
דואגים שאולי אנחנו כבר לא מאוהבים,
שאולי כבר אין בינינו את הניצוצות של פעם,
רק אז הבנו, עד כמה אנחנו עדיין כן.
עד כמה אנחנו עדיין רוצים להיות ביחד.
עד כמה אכפת לנו עדיין אחד מהשני.
ושם, בביחד הזה, מול החומה שנפלה,
גילינו מחדש את האהבה שלנו.
אהבה שנושקת ל- 40, עם 3 ילדים וכלבה,
שיש בה ניצוצות של קרבה,
וזיקוקים של כנות.

את היומיים האחרונים של הטיול חגגנו בהנאה צרופה, בדיוק כמו שדמיינו, ואפילו יותר מזה.
והנה עכשיו חזרנו לשגרה: עבודה, ילדים, חברים, פייסבוק.
ושוב, שיחות נקטעות,
רגעים רומנטיים מופסקים,
כלים נערמים עומדים בינינו,
אבל כך כנראה, נראית שגרה של אהבה, בצורה המעודכנת שלנו.

כנות – האהבה נמצאת היכן שהחומה נופלת