כנות – אני שומר עלי

לגן ולבית הספר הגעתי מותש, בעיקר מעצמי,
ואיך שאורי (11) ואיימי (4.5) נכנסו לאוטו, אורי סיפר לי שאיימי ממש התאכזבה שזה אני באוטו, ולא אמא.
איימי מייד ציינה: "כן רציתי את אמא, לא אותך",
ואני בלי לחשוב יותר מדיי עניתי לה: "זה ממש לא יפה להגיד את זה למישהו שבא לקחת אותך!"
"זה כן יפה!" היא צעקה עליי בחזרה, "זה יפה להגיד כל מה שמרגישים!" המשיכה,
ואז אורי, שרצה לפוגג את המתח, סיפר שהוא אכל היום חמישה משולשים מהפיצה שהם הכינו בכיתה.
"חמישה משולשים??" אמרתי מייד, "זה יותר מדי לבטן קטנה כמו שלך",
"אבל הייתי רעב" הוא ענה, "ואחרי כל משולש התחשק לי עוד אחד",
ואז ניסה להחליף נושא: "אתה יודע, כל החבר'ה הלכו עכשיו למושבה, ישר אחרי בית ספר".
"ולמה לא הלכת איתם?" שאלתי, "כי התחשק לי להיות בבית", הוא ענה,
ואז, בתוקפנות של מישהו שיודע לשים גבולות על מה שחשוב לו, הוא הוסיף: "גם על זה יש לך מה להגיד?".

ופתאום ראיתי אותם, את שני המופלאים האלו:
נלחמים, מתעקשים, עונים, מתווכחים, עומדים על מי ומה שהם.
לא נותנים לאנרגיה הביקורתית שלי לחדור אליהם.
שומרים על הגבולות שלהם, על מי שהם, מגנים על עצמם.
וברגע אחד העיניים שלי התמלאו דמעות.
גם אני רוצה להגן עליי, גם אני רוצה לשמור עליי, גם אני רוצה להילחם עליי.
מפני עצמי.

אז ישר עצרתי את האוטו, וחיבקתי אותם ואותי.
חיבקתי את הקול שלי, ואת שפת הגוף שלי, ואת התוכן שלי, ואת מנח הצוואר שלי,
את כל מה שאני.
כן, יש בי ביקורת בתוכי, אבל יש שם גם מי שיילחם עליי.
מי שיגן על מי שאני, מי שישמור עליי.

ואחרי ששוב האבא המוזר שלהם חיבק אותם כך פתאום וביקש סליחה, על כל האנרגיה הביקורתית שהוא בא איתה,
אורי הסתכל עליי ואמר לי: "אבא, זה חשוב לי שאתה יודע לבקש סליחה גם אם לא אמרתי שנפגעתי".

כנות – אני שומר עליי