היום היה לאורי שלי יום הולדת
וכשלאורי שלי, בני האהוב והיקר יש יום הולדת, המשפחה עוברת לדום.
טוב זה ברור יום הולדת בתרבות שאנו חיים בה, זה היום המושלם:
ולכן דריה כבר כמה ימים, או אולי בעצם שבועות, מנסה בכל הכוח לייצר לו את היום המושלם:
העוגה המדויקת שהוא יתעורר איתה בבוקר
הבלונים שיקשטו לו את החדר
הסרט שנלך אליו כל המשפחה
כולל למצוא סידור לקטנה לזמן הסרט
איזה מתנה נקנה לו, ומתי
באיזה מסעדה נאכל לפני ואחרי
מה נגיד לו, איך הוא ירגיש, סופרת איתו את הימים,
בקיצור עובדת בלייצר לו יום מושלם.
אז לילה לפני כמובן שאפינו את העוגה, ניפחנו את הבלונים והיה ברור לכולם שמחר קמים מוקדם, חוגגים לו ונוסעים לשים את איימי אצל הבייביסיטר כדי להגיע בזמן לסרט בחיפה.
אבל מה לעשות שאני כמו שאני: כשאני צריך להיות "משהו", אני ישר נלחץ.
אז לא נרדמתי כל הלילה ממחשבה על יום ההיכרות שאני עושה בנושא שיווק כן,
הרגשתי שעכשיו, ממש עכשיו, אני בשיא המוזה להכין את המצגת להרצאה, ומה שחשבתי שייקח שעה, לקח עד 4 בבוקר.
וכשדריה ניסתה להעיר אותי, בוא נגיד שזרקתי שם לאוויר כמה משפטים שלא השתמשתי בהם מאז שאמא שלי העירה אותי בילדות:
"חכי עוד חמש דקות", "הנה אני כבר ער", "אני יכול לקום רק שאף אחד לא מוכן חוץ ממני" ועוד כאלו.
אבל בסוף קמתי.
וכשכולם למטה היו עירניים לחלוטין, פיזזו בקול הדליקו נרות כיבו נרות ואכלו את העוגה בחדווה –
אני הייתי היחיד ששכב על הספה, מכוסה בשמיכה, וכל פעם שלא הסתכלו עליי עצמתי עיניים לרגע.
וכשעמדנו לצאת מהבית סוף סוף, ודיברתי בדיוק עם לקוח, פתאום באה לי הברקה מטורפת על סרטון חדש שאנחנו עושים ביחד, והייתי חייב לשתף אותו במידע, ובזמן שהשיחה התארכה דריה, שעמדה עם כולם בגינה, כבר התחילה לעשות לי פרצופים של "תסגור את הטלפון שלך יא מאדר פאקר אתה לא רואה שאנחנו מאחרים?!".
ואני מנגד עשיתי לה כל מיני תנועות עם הידיים שדי הזכירו את התנועות שעשיתי הבוקר במיטה, של "עוד כמה רגעים", ופרצוף של "מה לעשות זה חשוב", ומבט של "אל תדאגי נגיע בזמן".
ובסוף שנכנסנו לאוטו והווייז הראה שאנחנו עומדים להגיע בדיוק על הדקה ,אני מצאתי עוד דקה לפני שהתנעתי את האוטו לעבור על מיילים, אז דריה כבר סיננה לי: "תגיד לי , אתה עושה את זה בכוונה??"
"רק את יכולה לחשוב שמישהו עושה לך בכוונה!" עניתי לה במרמור,
דריה התעצבנה אבל ביקשה להפסיק את הדיון, כי הילד לידנו,
ואני אמרתי שזה דווקא דיון חשוב,
כי באמת ששאלתי את עצמי בלב: למה אני בעצם הורס לנו את היום המושלם הזה?
אבל דריה פשוט לא הסכימה שנתווכח ביומולדת של אורי,
ולכן נשארתי עם כל המחשבות האלו בפנים.
למזלנו, לסרט הגענו בזמן,
ונכון שבגללי נשפך כל הפופקורן שהרגע קנינו, על הרצפה, אבל בלי שראו אספתי את כל מה שלא נגע בשטיח,
והיה עוד רגע אחד שאורי לא הצליח לבחור מתנה, דריה הייתה רעבה ולא מצאנו מקום לאכול, כל הקניון רעש וגעש ואני כמעט ברחתי משם,
אבל חוץ מזה – בסה"כ – היה יום מושלם.
אבל מעבר להכל, היום הבנתי משהו.
הבנתי שכל פעם שמצפים ממני להיות מושלם, להיות משהו, להרגיש משהו, להגיד ברכות,
כל דבר שאני צריך להיות, גם אם זה מופנה לילד שלי,
אני נלחץ.
יש בי מישהו שלא מוכן להיות משהו שהוא לא הוא, אפילו לא לרגע אחד.
מישהו שמרגיש כל הזמן מחויב לכנות שלו לעצמו, כן גם אם זה עושה יום לא מושלם.
ואולי מהפחד לא להיות מושלם, ברחתי למשימות של עבודה.
כי יום מושלם בעייני לא יכול להיות הצגה של יום מושלם,
יום מושלם זה יום שיש בו הכל, כל מה שמרגישים, גם אם עצובים כועסים שמחים, אוהבים רחוקים קרובים, הכל מהכל, ולא יום שיש בו רק רגשות נעימים.
ורק כשהבנתי את זה, שאני לא חייב להיות כלום היום, ובטח לא חייב לאהוב את הילד שלי יותר מתמיד, להגיד שום דבר או להיות שום דבר, ולא לעשות שום יום מושלם,
רק אז נרגעתי..
אז לפני שהוא נרדם, קפצתי לשכב לידו קצת במיטה,
דיברנו קצת על היום שהיה, היה לו יום מדהים!
הסתכלנו בהתפעלות על המתנה שהוא קיבל מאיתנו.
ואז חיבקתי אותו חזק כזה, ממש שהלב שלי מרגיש את הלב שלו.
והרגשתי כמה זה מושלם לאהוב, כמה זה מושלם לאהוב את הילד שלך,
כמה זה מושלם לקבל ולתת לעצמך ולמי שלידך פשוט להיות.