אז אתמול, לרגל יום האהבה שדובר בו כה רבות, רועי בן יוסף-כנף ואני החלטנו לריב.
למה להגיד החלטנו בעצם?
דווקא התחלנו את הבוקר באחלה מצב רוח, רועי אמר לי שהוא אוהב אותי, למרות שעדיין לא צחצחתי שיניים, ולקח את הילדים לבית הספר, בזמן שאני נשארתי לארגן את הבית, אבל כשהוא חזר אמרתי לו שאני צריכה ללכת היום למוסך,
לעשות כיוון פרונט לגלגלים.
"מה מוסך??" הוא השיב? "עזבי אותך מסידורים, בואי לשתות קפה. שישי היום".
"נכון", עניתי, "אבל כל השבוע לא הספקתי וזה יושב עליי והיום נוסעים לירושלים ומפחיד אותי לנסוע עם כל הילדים בגשם בלי שכיוונו לנו את הגלגלים", עניתי.
"אוי זה שטויות, הוא פסק, מי בכלל אמר לך שצריך?"
כאן נכנסנו לויכוח טכני רוחני מדעי,
רועי טען שאני הורסת את כל הכיף של שישי
שאני מחפשת לעשות סידורים במקום ליהנות
אני טענתי שנח לו ליהנות ולהסתובב חסר דאגות ולהפיל עליי תמיד את כל הסידורים שמישהו צריך הרי לעשות, לא??
הוא טען שנח לי להגיד שנח לו, ובעצמי אני שונאת סידורים ורק מחכה שהוא ייקח על עצמו עוד משימות,
אני טענתי גם כן משהו עוקצני וכוללני,
ומפה לשם מצאנו את עצמנו צורחים זה על זה באוטו סגור כשגשם מטורף בחוץ, בחוסר שליטה מוחלט.
בשלב מסויים רועי התעצבן ואמר שזהו, הוא מוותר על הבוקר של כיף, "בואי נסבול ונעשה עכשיו את כל הסידורים שיש לך ברשימה, נו תוציאי אותה כבר!",
בהתחלה זה היה נשמע לי נחמד ואפילו סוג של ניצחתי, אבל אז הוא סובב את ההגה, ונסע הביתה,
מה אתה עושה ?? שאלתי,
והוא בשתיקה רועמת נכנס הביתה ויוצא כשג'ני, הכלבה שלנו, רטובה מהבוץ של הבוקר וקצת מבוהלת, מונחת בידיו: "נוסעים לוטרינר לעשות לה חיסונים".
מה חיסונים עכשיו ?? התפלצתי,
אבל רועי בשלו – "עכשיו אנחנו עושים את כל הסידורים שדחינו כל החודש. חכי תראי איזה כיף זה סידורים ביום שישי".
ביקשתי שיחזיר את ג'ני ונעזוב גם את המוסך
שטחים תמורת שלום,
אבל כבר לא היה עם מי לדבר,
וכך מצאתי את עצמי מובלת לוטרינר בשישי בתשע בבוקר, סגורה באוטו עם האוייב, מסביבי ברחוב נשים מחייכות עם פרחים וגברים נושאים אריזות שוקולדים מנצנצות, ורק אני מסתכלת על עצמי מבחוץ ובא לי לבכות.
מהון להון העברנו כך שעתיים מרוגזות של סידורים, הכנסנו זה לזה מתחת לחגורה שוב ושוב, לפרקים היה נראה שהנה אנו משלימים, אבל שוב מילה שנאמרה או טון שנשמע הדליקו את האווירה, ובגדול ניתן לומר שזה היה בוקר של סיוט.
***
ואז בשעה 11:30 הגענו לגן של איימי,
והיינו צריכים לחכות באוטו עד שתיגמר קבלת השבת.
שנינו כבר הייינו חסרי כוחות אבל עם זאת עדיין כועסים ומתוחים,
ואנחנו יושבים לנו כך ברכב הסגור,
הגשם הפסיק אבל השמיים עדיין היו אפורים וכבדים,
אני מציצה מזווית העין על רועי וקולטת שגם הוא יושב שם במקומו, עם פרצוף תחת, אין מילה אחרת לתאר את המרמור שאפף את שנינו,
ואז מרימה שוב עיניים לשמיים.
ואני מוצאת את עצמי מביטה בכל האינסופיות המרהיבה הזו, עננים אפורים בכל הצבעים וביניהם חוטי חשמל מבהיקים לפרקים, טבע אמיתי סוער ושקט,
שוקעת כל כולי בשמיים הנהדרים האלו, מתנתקת מהגוף הכועס והאוויר העומד שברכב, מרחיבה את נשימתי, ומסתכלת מלמעלה על שנינו:
שני אנשים ממורמרים וזועפים ששותקים זה לצד זה באוטו.. . ואז לפתע מתחילה לצחוק.
***
אבל מה זה לצחוק, לצחוק כמו משוגעת,
לצחוק כמו ילדה,
ואני צוחקת וצוחקת, מתגלגלת לי עם עצמי, ממש נוזלות לי דמעות של צחוק,
ורועי יושב לידי המום.
***
בהתחלה כובש את חיוכו ואז את צחוקו ואז נשבר ופשוט מצטרף אליי.
ואנחנו יושבים ושואגים מצחוק באוטו הסגור, ואחרי כמה דקות רועי שואל אותי , תגידי,
למה בעצם אנחנו צוחקים?
***
ואז הסברתי לו. והוא מייד הבין.
הסברתי לו כשהבטתי בשמיים, והבטתי בנו מבחוץ, הבנתי שזה לא באמת רועי אני שמתקוטטים פה כל הבוקר,
זה לא אנחנו של היום, שרבים ביניהם
, זה רק הסיפור שלנו שרב, הסיפור הישן. שלי ושלו. ה"נמוכים" שלנו הם שרבים פה ביניהם… כל אחד ופגיעותיו
כל אחד ושריטותיו
כל אחד ומה שעשו לו ומה שאמרו לו
שני ילדים שמחפשים מקום והכרה ובטחון
שנעלבו זה מזה מחצי מילה ושלפו ציפורניים להגן על עצמם.
….
זה הרי לא שני האנשים הבוגרים, הבטוחים, האוהבים, המאוהבים, החברים הטובים, שותפי הגורל שרבים פה……
הם עדיין נמצאים בטוב שלם ומלא אחד עם השני … זה רק הילדים בפנים שמושכים זה לזה בשיער….
וכשסיימנו לצחוק השלמנו כמובן, כאילו לא היה כיוון פרונט מעולם.
ובפעם הבאה שנריב, או שאתם תריבו ותגידו דברים שאתם לא מתכוונים, אפשר פשוט להרים עיניים למעלה, להיזכר מי אנחנו ומי זה האדם שלצידנו, כאן היום, להיזכר שזה הנמוכים שלנו שרבים ביניהם, מצילים את עצמם ועומדים על שלהם, מתקנים תיקונים זה מול זה,
ושגם, זה, חלק מזוגיות ואהבה תקינים ומלאים.
וכשנמאס לנו להיות על תקן תיקון, אפשר פשוט לקרוא לתודעה הגבוהה והמעודכנת שלנו שתבוא לעזרתנו.
יום אהבה שמח (נכתב ב- 14.02.15).