המון משפחות סביבי נוסעות עכשיו לחופשות משפחתית,
ואני שומע בשיחות אישיות, עם אותם אנשים שחוזרים מהחופשה, את הפער בין התמונות שהם מעלים לפייסבוק: של אושר, שמחה, זמן איכות ונופים מדהימים, לבין מה שהמשפחות עברו שם, בנוסף: תחושות של עצב, מריבות, בדידות, שיעמום, ריחוק בין בני הזוג, קושי בין האחים.
ואני כל כך מכיר את זה על בשרי, איך חופשה משפחתית, יכולה להיות גם כיף גדול, וגם כאב גדול. ביחד באותו הזמן.
ואני רוצה בפוסט הזה להביא את ההסתכלות שלי על חופשות משפחתיות דרך הפריזמה שאני מדבר עליה רבות, של ״טראומת אושר״,
ואני רוצה להתחיל מהסיפור האישי שלי.
יש לי זיכרון שאני בן 12 ואנחנו נוסעים לחופשה באילת, פעם ראשונה במלון חמישה כוכבים. עד אז היינו נוסעים לחופשות בנתניה אצל חברים, או במלון סירונית, וההתרגשות שלנו בשיאה. אני ואחותי מחכים לחופשה ימים רבים, ובדרך לאילת, ההורים שלי רבים.
ואיך שאנחנו מגיעים למלון, ומתחילים לפרוק את המזוודות, ולקפוץ על המיטות, אמא שלי נכנסת לחדר ואומרת לנו לאסוף הכל, היא רוצה לחזור חזרה הביתה, היא לא מוכנה להיות בחופשה הזאת. אני ואחותי מתחילים לבכות, מנסים בכל הכוח לשכנע אותה להישאר, אבא שלי גם מנסה, ובסוף היא מסכימה.
וזו לא הייתה החופשה היחידה שההורים שלי רבו בה: הם תמיד רבו בחופשות משפחתיות. הם רבו על כסף, הם רבו על החיים, הם רבו כי אחרי שכל השנה כולנו היינו בעבודה ובלימודים זה היה הזמן להיות ביחד. והביחד העלה את כל הכאבים הלא מטופלים מכל השנה.
וטראומת אושר מדברת על הידבקות גופנית בין שני כוחות:
על שבזמן שזורמת לי בגוף אנרגיה של הנאה, לדוגמא כשאני קופץ על המיטות במלון, מייד אחריה מגיעה אנרגיה של עצב, תסכול. אמא שלי בוכה ומודיעה שחוזרים הביתה.
במקרה כזה כששני כוחות מנוגדים נפגשים, ובטח אם זה קורה שוב ושוב, נוצרת הידבקות, בין חופשה, הנאה וכיף, לבין מריבות, בכי ופחד שזה ייגמר.
ולכן בגיל יותר מבוגר, הגוף שלנו, כשהוא מתחיל ליהנות בחופשה, או רק מתכונן ויוצא לחופשה, הוא גם במקביל מכין את עצמו לסבל ולכאב, והרבה פעמים גם מייצר אותו, בכוונה מתוך אותה הידבקות.
ולכן הרבה פעמים בחופשות, כשכיף ונעים וטוב ומאושרים, פתאום יותר רבים, או לא מסתדרים, זוהי טראומת אושר.
ושנים לא הבנתי: למה כשאני יוצא לחופשה, בסמוך להנאה ולכיף, אני נהיה קמצן? מתעסק בכמה עלה כל כל דבר? והיום אני מבין שזה בגלל שההורים שלי רבו בחופשות על כסף.
שנים לא הבנתי: למה בד ובד עם ההנאה, אני חש פתאום בדכאון? בחוסר שמחה? ממש בעצב? היום אני יודע שזה קשור לכך שאמא שלי הייתי בוכה, רבה עם אבא שלי, וכך גם כל הזמן פחדתי שהחופשה תיגמר.
בשיחות שאני מקיים עם אנשים בנושא, בזמן האחרון, אני פוגש שיש כאבים שונים מול חופשות:
או שההורים היו רבים,
או שהם היו רבים ומבקרים את הילדים, בגלל הזמן הצפוף יחד,
או שיש ילדים שאף פעם לא לקחו אותם לחופשה והם תמיד קינאו בחבריהם, ואז חופשה של אחרים היה הזמן שלהם להרגיש לא טוב עם החיים שלהם,
או אפילו משפחות שכל השנה היו בריחוק, ורק בחופשה הייתה קירבה, ונוצר להם פחד מסיום החופשה.
היום אנחנו, הילדים של אז, הם ההורים של היום, וכל הזיכרונות והכאבים האלו צפים בנו בזמן שאנחנו יוצאים לחופשה.
וחשוב לי לכתוב לכל מי שעומד לנסוע, לכל מי שנמצא עכשיו בחופשה,
שלמרות שכולם מעלים תמונות של נופים ופרצופים מחייכים, ומספרים שהיה ממש ממש כיף, חופשה יכולה להעלות גם הרבה כאב. גם כאבים מהעבר שהופכים היום לטראומת אושר, וגם בגלל שאחרי שכל השנה אנחנו עובדים ולומדים ופחות נמצאים ביחד, פתאום זמן משפחה צפוף בחופשה יכול להעלות הרבה מאוד דברים.
ואני חושב שלתת מקום לכל הדברים האלו בחופשה,
להיות מודע מה קורה לנו, להבין שזה לא בגלל שהילדים שלנו משתוללים עכשיו, שזה לא בגלל שהילד רצה עוד ארטיק בבריכה, שזה לא בגלל שכולם לא היו מוכנים בזמן ללכת לראות את מצדה בזריחה,
להסכים שיש שם דברים הרבה יותר עמוקים מתחת,
לדבר עליהם עם עצמנו, לדבר עליהם עם הילדים שלנו, עם בן / בת הזוג שלנו, ממש לספר איך היו נראות אצלנו החופשות המשפחתיות כשהיינו כילדים,
לדבר על הדברים, על הפחדים, על הכאבים, על הקושי ליהנות עד הסוף, לתת מקום, לדבר על מה מרגישים כשנמצאים כך יחד כמה ימים, לשמוע גם מה מרגישים שם הילדים שלנו,
זו הדרך להפוך את החופשות האלו –
לא רק להנאה צרופה, אלא גם לזמן משפחתי מפתח ומקרב.
כי לכאב ולעצב יש מקום, לצד ההנאה והשמחה.
חופשה נעימה.