ערב ראש השנה, רגע לפני תחילתה של שנה חדשה,
וארבעה ימים לפני ההרצאה המעשית שקבעתי,
הצצתי הבוקר ברשימת הנרשמים.
זה היה אחרי שלא בדקתי אותה כמה ימים,
וכשנכנסתי לבדוק את מספר הנרשמים, וגיליתי מה מספרם, התאכזבתי.
ציפיתי ליותר.
–
ואז קיבלתי החלטה לבטל אותה.
בלי לחשוב יותר מידי, משהו בי ביצע מייד את ההחלטה,
שלח הודעות לכל מי שנרשם, והקפיא את הקישור להרשמה.
–
לא חלפו יותר מכמה דקות, ורגשות התחילו להציף אותי,
תחושת כישלון, החלה למלא את גופי,
והקול הפנימי שלי,
זה שאני בעבודה איתו כבר תקופה ארוכה,
שכח ברגע את כל מה שהוא למד,
וחזר לדבר איתי, כמו פעם,
והתחיל לזרוק לעברי משפטים מעליבים וקשים.
–
במקביל עלו בי קולות של נחמה,
שתירצו לי תירוצים:
"זאת תקופת החגים", הם אמרו לי,
"זה לא אתה, זה המקום,
הוא היה רחוק מדיי, או יקר".
–
אבל תחושת החוסר ערך כבר לא הייתה ניתנת לעצירה.
כל הגוף שלי התמלא בה.
והאמת היא שעם כל הכאב שבה,
היא מעניקה גם תחושה של בית.
"ידעתי", אמר לי הקול הפנימי, זה ששכח את כל מה שלימדתי אותו,
"אמרתי לך שזה לא יצליח. ועכשיו תדאג שאף אחד לא יידע שזה קרה, כן?"
הוא הציף אותי בבושה, כאילו עשיתי משהו רע, כאילו פשעתי כנגד האנושות כולה,
"צריך להסתיר את זה",
הוא הבהיר, "שאף אחד לא יידע שלא היו לך מספיק נרשמים".
–
ותוך רגע, אני מרגיש לבד, נטוש, בודד, אני וכל התחושות הקשות האלו, והקול הפנימי האכזרי:
"תעזוב את הכל", הוא אומר לי , "אולי זאת לא הדרך שלך, הם לא רואים מה שיש לך לתת, הם לא מעריכים אותך, אם הם לא באים בהמוניהם זה לא מגיע להם…."
"אף אחד לא מבין אותך", הוא ממשיך, "אולי בכלל אין לי מה לתת?" אני שואל אותו,
ועכשיו הוא שותק. שתיקה של הסכמה, ואז עונה:
"אולי באמת"..
–
ואני יושב לי בחוץ בגינה,
פניי חתומים,
אני מביט על עץ הרימון השופע, קורס מרוב רימונים שמסמלים את את תחילתה של השנה החדשה.
מידי פעם עולים בי גם קולות אחרים, כאלו שמחבקים אותי.
אבל הקול הפנימי חוגג על תחושת חוסר הערך והכישלון,
אבל אני לא נבהל.
אני גם לא כועס עליו, על הקול שבתוכי.
"כן אני יודע", אני אומר לו, "עברנו הרבה פעמים דברים שבגללם הרגשנו חסרי ערך. אני יודע שאתה רוצה לשמור עליי שאני לא אפגע.
אבל אני מוכן להיפגע, אני מוכן להרגיש אותם, את כל הרגשות האלו".
–
ואז אני פשוט מרשה לעצמי, להרגיש את התחושות האלו.
והן מציפות אותי, והקול הפנימי שם איתי, רק מחבק אותי.
וזה כואב, אבל זה גם נעים,
להרגיש כישלון, וחוסר ערך.
לרגעים זה חלק מהדרך שלי.
ואני לא מוכן שהפחד שלי מהכאב הזה, יעצור אותי במסע לעבר הרצונות שלי,
לעבר הדברים שאני רוצה לעשות.
–
ואני יודע שהייתי צריך לסמוך.
אני יודע שאם לא הייתי מבטל את ההרצאה הזאת,
היא הייתה מלאה,
גם בין החגים וגם כשנתב"ג מלא.
אבל לא הצלחתי לסמוך, הפחד מהכישלון איים עליי כל הזמן.
הפחד מלהיחשף, שיראו שאני לא מוצלח, שיתק אותי.
אז אני נושם אותו, מסכים לו להיות.
וכותב לכם את הפוסט הזה,
שתדעו ותראו אותי, בדיוק כמו שאני.
–
שנדע לסמוך השנה,
שנסכים להרגיש את כל הרגשות,
שנהיה גאים במי ומה שאנחנו,
שנצעד לעבר הרצונות שלנו,
וסוף סוף נצליח לראות כמה אנחנו מדהימים,
שנה טובה.
–
ביום חמישי הקרוב, במקום ההרצאה שבוטלה,
החלטתי להעביר אצלי בבית מפגש פתוח בנושא כנות.
במפגש אערוך היכרות עם מודל הכנות,
ולאור התקופה,שבין ראש השנה ליום כיפור,
אני בוחר שלא לגבות כסף על המפגש הזה.
אולי כך זה היה צריך לקרות.
המפגש יהיה בשעה תשעה בערב.