הדרך להצלחה של העסק שלנו, עוברת דרך אהבה עצמית

מהצבא עבר ישר ללימודי משפטים באוניברסיטה,
משם עבר להתמחות כעו"ד מסחרי, ונשאר לעבוד במשרד כמה שנים,
אח"כ עבר למשרד גדול יותר לעוד 10 שנים,
ולפני שנה, בגיל 40, הוא הרגיש שכלו כל הקיצין, ועזב.
—
"הגיע הזמן להגשים את כל החלומות שלי", הוא הכריז בפני עצמו,
פרע את הכסף של הפיצויים ונסע לחצי שנה בדרום אמריקה.
שם הוא הגשים את החלום שלו לחיות כמו מלך, חלום שלא הגשים כי התחיל ללמוד ישר אחרי הצבא,
ועכשיו כשהוא חזר לארץ, החליט להגשים את החלום השני שלו ,
להקים עסק משלו.
—
אבל בגלל שנמאס לו להיות עורך דין,
החליט להיות יועץ עסקי מסחרי (מסתבר שהוא למד אימון עסקי עוד בימיו כעו"ד שכיר, ואפילו עשה סטאז' כמאמן).
ועכשיו הוא מלווה עסקים, הפעם לא כעורך דינם אלא כמאמן העסקי שלהם,
ואחרי ששמע עליי דרך חברים, הוא הגיע לשמוע אותי, או יותר נכון להתווכח איתי,
על מה זה "השטות הזאת" ליווי עסקים בכנות.
—
למשרד שלי הוא נכנס כשכולו קרבי:
"קראתי את כל מה שאתה כותב, והאמת היא, שזה נשמע לי כמו התבכיינות בלתי פוסקת של רגשות. קשה לי, כואב לי, יש לי חוסר ביטחון, אני שופט את עצמי, אני מרגיש עצלן, דחיין. תגיד לי? מה זה כל החארטה הזאת??"
חצי קבע חצי שאל אותי בלגלוג, והמשיך:
"כשעסק מגיע אליי, אני עוזר לו לתפוס את עצמו בידיים, כן בדיוק כך! התבכיינות רגשית לא מובילה אף אחד, לשום מקום. תאמין לי".
הביט בי, והמשיך:
"מה שצריך לעשות זה לשים יעדים, ומישהו שיבדוק שאתה עושה את זה כמו שצריך.
אם מישהו בא ואומר לי, "לא עשיתי את המשימות השבוע", אני שוטף אותו חבל על הזמן,
מסביר לו שככה הוא לא יגיע לשום מקום, ואולי הוא לא מבין פעם אחת, או פעם שנייה, אבל בסוף – נופל לו האסימון".
—
"וווואווווו". עניתי לו.
"זה באמת ממש שונה מהגישה של הכנות".
והוא ענה:
"תראה אותי, גדלתי באחת השכונות הכי גרועות בירושלים. לא הייתה אסיפת הורים אחת שבה לא הסבירו להורים שלי כמה אני מופרע, תלמיד גרוע. קיבלתי אינספור עונשים, ביליתי שעות בחדר המנהל, אבל כלום, עד שלא התגייסתי לצבא, לא הצלחתי לתפוס את עצמי בידיים.
ורק אז, בצבא, במשמעת הזאת, תפסתי את עצמי, השלמתי בגרויות, ומשם, רק משם, המסלול שלי התחיל לעלות".
"מעניין מה שאתה אומר", אמרתי, "כי בזמן הלימודים, למרות שכל הזמן נתנו לך משימות ויעדים, ואחרי זה על הראש, ועונשים והכל, זה לא ממש עזר לך, ודווקא בצבא זה השתנה? מעניין מה השתנה, מה היה אחר שם? בצבא?"
ואז הוא השתתק.
בפעם הראשונה מהרגע שנכנס, לא אמר מילה ורק הביט בי:
"מה שהיה שונה שם, זה צבי. המפקד שלי".
"מה, הוא נתן לך הרבה על הראש?" ניסיתי להבין,
אבל הוא שוב שתק.
ראיתי בעיניים שלו, שנהיו פתאום רכות יותר, מבט שונה, מבט של זיכרון עמוק:
"לא. הוא בכלל לא נתן לי על הראש. צבי היה הראשון שהאמין בי.
הוא זה שהראה לי כמה אני חכם, ולא מטומטם כמו שאמרו לי כל השנים.
הוא הקשיב לי שעות על גבי שעות.
הייתי מספר לו על החיים שלי, על הילדות שלי, על ההורים שלי, והוא רק היה יושב שם. מקשיב. מכיל.
בכל דבר שעשיתי הוא ראה הישג, אני זוכר שנכשלתי בביקורת שעשו לנו למחלקה, ובאתי אליו כולי בוכה, על שאכזבתי אותו, ואני לא יודע איך אבל הוא הצליח להראות לי כמה מוצלח הייתי שם, כמה הצלחתי במשימה, למרות שנכשלתי בביקורת עצמה".
ואז, שוב שתק.
"אתה יודע? אף פעם לא ראיתי את זה כך", אמר. "כנראה שלא סתם באתי לפה היום. תודה לך".
הוא נעמד, לחץ לי יד, שילם, ויצא.
—
אנחנו מאמינים שביקורת והלקאה עצמית לעצמנו,
הם ה-דרך שלנו לתנועה לגדילה של העסק שלנו.
כבר שמעתי שמגדירים ביקורת בונה, כבקרה,
אבל האמת היא,
שלא משנה איך אנחנו קוראים לזה,
ביקורת והלקאה עצמית רק מחלישים אותנו.
כי מה שהם אומרים לנו, זה שכמו שאנחנו עכשיו – אנחנו לא מספיק,
ושאנחנו חייבים להשתנות בשביל להצליח.
והאמת היא, שגם אם אנחנו ממש מנסים להשתנות,
לאורך זמן, זה לא ממש מצליח לנו.
ואם אנחנו לא מספיק טובים כמו שאנחנו, כמו שאומרת לנו הביקורת,
אם אנחנו מאמינים לזה, אז קשה לנו לעשות דברים, כי אנחנו הרי עצלנים או דחיינים….
ומשם חוזר חלילה לביקורת חדשה,
מעגל שכזה.
—
והדרך לצאת מהמעגל הזה זה להצליח לראות בכל פעולה שלנו, בכל תכונה שלנו, בכל דפוס שלנו,
את היופי שלו. את המתנה שלו.
שנראה כמה אנחנו מוכשרים, מקצוענים, טובים,
בדיוק כמו שאנחנו עכשיו,
ומשם הביטחון עצמי שלנו יעלה,
ונראה שאנחנו חרוצים, מהירים.
ייפתח לנו מעגל חדש של תנועה.