גם שוויץ, זה אהבה

הרבה פעמים כשאני משחק עם אורי שלי (9.5),
אני נותן לו לנצח אותי.
יש בי מקום כזה,
שמרגיש שאני צריך להקטין את עצמי,
בשביל לתת לו להיות גדול,
חכם,
מנצח,
יודע.
——————–
וזה לא רק מולו,
זו אמונה כללית שיש לי.
שבשביל להעצים מישהו אחר,
בשביל לתת מקום לגודל שלו,
לכוח שלו,
לאור שלו,
אני צריך להיות חלש יותר.
כאילו אין מספיק מקום לשנינו.
——————
רק שלפעמים אני לא מתאפק,
ופתאום ברגע אחד, אני משוויץ.
כן משוויץ.
לפני הילד שלי,
משוויץ שאני יודע,
שאני מנצח,
שאני חכם.
אבל האמת היא, שגם תוך כדי, וגם אחרי,
אני תמיד מלקה את עצמי:
למה לא התאפקתי להראות שאני יודע?
למה הייתי חייב לנצח אותו עכשיו?
למה השווצתי ביכולת שלי?
להשוויץ זה רע,
זה אסור,
אין לזה מקום,
בטח לא מול הבן שלי,
שאני מנסה להקנות לו ביטחון עצמי.
—————
ודווקא השבוע,
שככה שיחקנו ביחד,
ופתאום עלה בי הרצון להשוויץ,
להראות את היכולת האמיתית שלי,
הרצון לנצח,
אז אורי המתוק הזה,
אמר לי פתאום:
״אבא אתה כזה מדהים, שאני אהיה גדול אני רוצה להיות בדיוק כמוך״.
והמשיך: ״אתה יודע, כשאתה מצליח איפה שאני לא, זה נותן לי תקווה שזה אפשרי״.
ואיך שהוא אמר לי את המשפט הזה, זלגה לי דמעה מהעין.
פתאום ראיתי כמה אהבה יש בלהראות את כל היכולת שלנו,
בלי להתבייש,
בלי לפחד שכשאנחנו נהיה מוצלחים,
זה יקטין את האחר.
כמה ביטחון זה מקנה כשמישהו מצליח איפה שאתה לא,
כמה ביטחון זה נותן שאפשר.
וברגע אחד, הייתה בי כל כך הרבה חמלה,
חמלה על המקום הזה,
שרוצה להראות שהוא יודע,
שרוצה להראות שהוא חכם,
שרוצה להראות שהוא טוב,
שרוצה שיראו את הגודל שלו.
כי כשאני בגודל שלי,
אני לא באמת מאיים על אף אחד.
כשאני בגודל שלי,
אני נותן תקווה,
בעיקר לעצמי,
שמותר לי.
שמותר לי להיות אני.