בתכלס אני קולט, שכל מה שהילדים שלי רוצים.
זה שאני יבין אותם.
השבוע הבן שלי החליט שהוא רוצה טאבלט משלו.
במחשב הכללי כולם משתמשים, לי יש מחשב משלי,
לדריה יש איפד, ולעלמה יש טלפון משלה.
והוא היחד בלי מכשיר שהוא רק שלו.
עכשיו אני ודריה מסברים לו.
שלא כל אחד צריך מכשיר משלו.
שהוא רק בן תשע.
שיש מחשב לכל המשפחה, שכמעט רק הוא יושב עליו.
שבגיל שלו לא חלמתי על מחשב.
ועוד ועוד ועוד דברים.
אבל הילד לא מתרצה, בוכה, מוחה, הוא רוצה מכשיר משלו.
ותוך כדאי הסיטואציה הזאת
אני קולט שאני עושה הכל חוץ מלהבין אותו.
אני עושה הכל חוץ מלהקשיב לו.
אני רק מנסה לסדר לו את זה ולהסביר לו למה הרצון שלו לא לגיטמי.
אז פתאום ככה בתוך הסערה אמרתי לו פתאום.
״אתה יודע אורי אני מבין אותך״ ,וחזרתי בדיוק על הדברים שהוא אמר.
ואחרי שסימתי לחזור מילה במילה על כל מה שהוא אמר, אמרתי לו שוב שאני מבין אותו, ומבין שזה מבאס אותו ומעציב אותו.
הסברתי לו שכרגע אני לא קונה לו מכשיר אישי משלו,אבל אולי בעתיד אני אקנה לו.
אבל תראו איזה פלא, זה ממש לא הזיז לו שאני לא קונה לו, הוא ישר הפסיק לבכות.
התסכל עלי, במבט אוהב, וצעק בכל הבית.
״סוף סוף מישהו מבין אותי״
כי לרוב מה שהילדים שלנו זקוקים זה שנבין אותם, וניתן מקום לכל מה שהם
מרגישים, גם אם זה לא הגיוני לנו.
ולהבין זה לא בהכרח להסכים איתם.