כשהבת שלי בת הכמעט שלוש נופלת על המדרכה, ודם מתחיל לזלוג לה מהרגל, והיא בוכה וצורחת,
אז מה שעומד לי על השפתיים זה המשפטים שגדלתי עליהם:
לא קרה שום דבר,
זה תיכף יעבור,
תראי הנה ציפור כחולה עפה באוויר!
רק שאני ממש לא רוצה לגרום לה להרגיש שאין מקום לכאב שלה,
אז אני אומר משפטים כמו:
זה בסדר שזה כואב,
זה כואב לך, אני יודע..
אוי זה נראה כואב,
זה בסדר לבכות,
תבכי, תבכי.
וכשאני מציע לשים לה פלסטר או לשטוף את הפצע עם קצת צמר גפן,
והיא בוכה שהיא לא רוצה
אז באוטומט שלי אני רוצה להגיד:
אין ברירה מתוקה שלי, חייבים,
בואי אני אשים לך פלסטר וזה צי'ק צ'ק יעבור,
קדימה אחת שתיים, לא תרגישי כלום!
או אולי אפילו לשים בכוח..
אבל בגלל שאני רוצה שהיא תסמוך על עצמה ועל התחושות הגופניות שלה,
אז אני אומר לה במקום זה:
זה בסדר יפה שלי, לא חייבים,
מה כן נראה לך שיכול להרגיע לך את הכאב?
אולי חיבוק מאבא?
כן אני יודע מתוקה, זה מאד כואב.
ולמרות שאני מחבק אותה חזק, ומנשק אותה נשיקות קטנות במצח, ומרשה לה לכאוב, ונמצא שם לאהוב,
ובעצם עושה את כל מה שאני יודע שצריך וכדאי,
ובזמן הזה נותן גם לעצמי להרגיש את הכאב שלי,
התוצאה היא שהיא עדיין בוכה ומייבבת.
לרגעים היא נרגעת, אבל תוך כמה שניות חוזרת לבכות.
ואז דריה נכנסת.
ואייימי בוכה עוד יותר ומספרת לה את כל מה שהיה: איך שהיא נפלה וקיבלה מכה, ושזה כואב לה נורא.
ואז דריה לוקחת אותה לידיים שלה, מחבקת אותה חזק חזק, ואיימי ישר נרגעת ועוצמת עיניים.
ועוד נשיקה, ועוד ליטוף בשיער, ושנינו יודעים, שזהו, עכשיו זה נגמר,
עכשיו היא נרגעה, עכשיו היא קיבלה את התרופה הכי טובה, היא קיבלה את אמא שלה.