שלשום בערב, כמו בכל יום רביעי, דריה הלכה ללמוד, ואני נשארתי עם איימי בבית.
איימי שלנו, שהיא תכף בת שלוש, לא יכולה להירדם בלי שהיא שותה בקבוק שלם של תה, במיטה שלה, כשהרגליים של על מי שיושב לידה, והוא מחזיק לה את המוצץ.
אז אחרי שהשכבתי אותה במיטה, ירדתי למטה הרתחתי את הקומקום עם המים, וכשפתחתי עם המגירה להוציא משם בקבוק, גילתי שהוא לא שם. חיפשתי במדיח בכיור בחדר שלנו, בחדר שלה מתחת למיטה מעל השידה וכלום .
ובנתיים ילדתי המתוקה כבר התחילה לדרוש – "אבא תה תה אבא".
ואז לקום מהמיטה ולהגיד "אבא תה אבא תה",
ובשלב מסוים סימסתי לדריה, והיא ענתה שבקבוק אחד הלך לאיבוד ובקבוק שני כנראה נשכח בגן.
בקיצור אין עכשיו אף בקבוק בבית.
"אבא תה", היא אומרת לי.
"אני יכול להכין לך בכוס", אני עונה, והיא "אבא בקבוק", "אין בקבוק", אני עונה והיא – "אבא תה בקבוק!" כאילו לא שמעה את מה שאמרתי לה בדיוק עכשיו…
"אבל אין" אני עונה "אחד הלך לאיבוד ואחד שכחנו בגן",
"אבא בקבוק !" היא ממשיכה,
וככל שהיא צועקת חזק יותר, גם הבכי מגיע, ואז היא נזרקת על הרצפה ורוקעת ברגלים.
ותוך כדי שהיא עושה את כל הפעולות האלו, אני מקריין אותה:
"זה קשה לך שאין לך בקבוק, נכון?
את רגילה לשתות אותו כל ערב.
ועכשיו את מרגישה שאת לא יכולה להירדם בלעדיו…
את בוכה, זה קשה לך זה עצוב לך…"
ועם הקריינות של מה שאני מרגיש שהיא מרגישה,
אני גם מוסיף:
"אולי חיבוק מאבא יעזור?
אולי אם נשכב ביחד בסלון ונחכה לאמא נרגיש יותר טוב?"
ולאט לאט לאט היא נרגעה
באה לקבל חיבוק והציעה שנשכב ביחד בסלון..
התחבקנו, והתלטפנו,
וכל פעם שחזר הבכי,
המשכתי לקריין
"זה עצוב לך שאמא לא בבית,
זה קשה שאין לך את הבקבוק שאת רגילה אליו"
וכל פעם שאמרתי רגשות בקול היא נרגעה, הנהנה , והתכרבלה בי עוד.
היא נרדמה אולי 5 דקות לפני שדריה חזרה עם בקבוק חדש.
אתמול בבוקר אני לקחתי אותה לגן,
ורגע לפני שנפרדנו היא אמרה לי:
"עצוב לי שאתה הולך",
ונתנה לי חיבוק ונשיקה.
הסתכלתי עליה דרך השער, והיא אמרה, "אבא כיף לי בגן".
"אני יודע" עניתי,
"ואני שמח שאת מביעה את מה שאת מרגישה".
אהבה שבשיתוף.