פעם בכמה זמן ההורים שלי באים אלי לשישי שבת.
ובשבת הזו, הם הגיעו שוב.
ובגלל שההורים שלי שומרי שבת, וצריכים לבשל מראש ולשים אוכל על הפלטה וכל זה, הם מגיעים אליי כבר בשישי ב- 2 בצהריים, וכמובן יוצאים ממני רק במוצ"ש.
וכשהם מגיעים, אמא שלי – שיודעת מי הילד שלה ועם מי הוא התחתן – לא לוקחת סיכון, ומגיעה עם הכל מוכן:
דגים, מרק עם קניידלך, סלטים, חלות, קישוטים לשולחן, מתנות לכולנו.
אבא שלי מגיע גם הוא עם ארגזים מהשוק, מלאים בירקות ופירות,
וכשהם נכנסים עם כל המזוודות והשקיות זה ברור שהם באו להרבה זמן, באו להיות ביחד.
ובמשך הרבה שנים, הביחד הזה של המשפחה, כולנו ביחד ל- 24 שעות,
היה מאד מלחיץ אותי.
היו שם המון דברים, כאבים שעלו, זיכרונות לא תמיד נעימים, דברים שכולנו סוחבים בבטן,הרבה מאוד רגש.
ובכלל לראות את ההורות שלי, בהשוואה להורות שלהם, לראות איך אני בעצם כן דומה להם, לראות את השחזורים של מערכות היחסים, לראות מאין באתי ולחשוב לאן אני הולך , כל זה היה תמיד מאד מלחיץ אותי.
ובגלל שניסיתי כל הזמן להתחמק מלהרגיש את כל הרגשות האלו , אז הייתי תמיד נכנס למתח לקראת שבתות כאלו, ובשבת עצמה הייתי מסתגר הרבה בחדר שלי, לוקח הרבה זמן עם עצמי.
בעצם, ביליתי את השבת בתפקיד של הילד של ההורים שלי, הילד ששב לגור עם הוריו רק שהפעם גם המשפחה החדשה שלו איתו, והכל היה מאד עמוס לי.
עד שבשבת אחת, סביב שולחן השבת, אחרי הקידוש, אני ואבא שלי פתאום התחלנו להתווכח.
זה היה עוד אחד מהוויכוחים האלו שבהם מדברים על הכל, ועם זאת לא מדברים ממש על כלום. עוד דרך לפרוק רגשות מבלי להרגיש אותם באמת.
ואז במהלך חילופי המילים, אורי פתאום אמר לי משפט, שברגע אחד שינה עבורי הכל:
הוא אמר לי: "אבא, רגע, גם אנחנו נריב ככה כשנהיה גדולים ? "
הרגשתי ממש שמישהו כיבה לי את האור.
פתאום ברגע אחד הבנתי שהוא, זה בעצם גם אני.
יכולתי ממש לדמיין אותי יושב שם, אחרי הקידוש, ומתווכח עם אורי, הבן שלי, נשב שם ונריב מתוך התפקידים שלנו, לא נביע רגש, לא נדבר מהלב…
ובמקביל הבנתי פתאום, שמעבר לזה שאבא שלי יושב פה עכשיו ומעביר עליי בקורת, או מביע דעה שלא ראויה בעיניי,
הוא בסופו של יום, גם, פשוט בנאדם,
וכמו כל אדם אחר – יש לו את הנשמה שלו והסיפור של הנשמה הזו, וכך גם אמא שלי כמובן.
הבנתי וראיתי, אבל באמת הפעם, שהם לא רק "ההורים שלי", הם לא רק בתפקיד הזה מולי, הם לא רק מה שהם עשו לי או אמרו לי, כשהייתי ילד,
הם אנשים עם נשמות, עם סיפור, ורגשות ומערכות הפעלה ונקודות רגישות ורצונות,
פתאום ראיתי את הילד הפנימי שלהם,
הרי גם אבא שלי היה ילד בקידוש פעם,
ואולי אבא שלו התווכח עם סבא שלו,
ראיתי את הלב ואת הנשמה ואת כמה שההורים שלי רק באים ורוצים לאהוב, כמה שהם רק רוצים להיות ביחד,
גם אם זה נראה לי אחרת, באותו רגע, כי הם אמרו לי מילה שהקפיצה אותי.
ופתאום הלב שלי נפתח אליהם, רגשות שהרבה זמן היו מודחקים שם בפנים, מצאו את הדרך החוצה, ישר לתוך הלב שלהם,
ומאז אותה שבת, אני מדבר איתם אחרת.
מאז אני מקשיב להם אחרת,
היום אני מבין שזו זכות גדולה שלי לארח אותם, ואפילו מודה על זה שהם דתיים, כי זה אפשר לי להתמודד – במהלך כל השבתות – עם מה שלא הייתי יכול להתמודד בדרך אחרת.
והנה, אתמול, ישבתי עם אבא ואמא שלי, שעה ארוכה, שוחחתי איתם על הגישה שלי לחיים, על הורות כנה, על שיווק כן, על הקשר ביניהם,
שמעתי מה דעתם והחלפנו דעות, ופשוט היה לי נעים.
זו זכות גדולה להיות ביחד.