היום בבוקר ניסיתי לענוד את ה-עגיל שלי.
מדובר בעגיל זהב גדול ועצמתי, שמשולבות בו אבנים שחורות מתנדנדות. לאור מראהו הדרמטי לא יוצא לי לענוד אותו הרבה, אבל היום נסעתי לפגישה חשובה והיה חשוב לי להיראות טוב במיוחד.
***
ומייד כשהכנסתי אותו לאוזן ימין, הרגשתי מין גל קטן עמום כזה, כאילו החור של העגיל מתכווץ מפני העגיל ומבקש שלא ייכנס.
וזה לא שיש לי עניין עם עגילים – אני עונדת זוג כמעט כל יום, אבל היום הרגשתי שהעגיל כבד מדיי עבור האוזן שלי, ושזה לא יום מתאים עבורו.
וכשחשתי את התחושה הזו נזכרתי מייד בכל הפעמים בהן לא הקשבתי לאוזן שלי, והכנסתי אליה עגיל, למרות שהיא בבירור לא רצתה.
וגם נזכרתי בכל הפעמים שדחסתי את כף רגלי לתוך נעל גבוהה וצרה, למרות שהרגל ביקשה להישאר במקום שטוח ונח.
או בפעמים בהן ביליתי יום ארוך וחם בתוך ג'קט מחוייט וצמוד, או בפעם ההיא בה המשכתי להסתובב כל הערב עם עדשות מגע, למרות שהעיניים כבר שרפו לי בטירוף.
***
נזכרתי פתאום בכל השנים בהן התביישתי לתת לגוף שלי את מה שהוא באמת צריך, משיקולים של "איך זה ייראה" ו"מה יגידו".
בימים בהם הייתי מתעוררת בבוקר, ומאפרת ללא רחם את עיניי העייפות שרק רצו לחזור ולהיסגר;
אחר כך הייתי נדחקת לבגדים הדוקים מדיי, בשעה שגופי רק רצה ללבוש שמלות רחבות ומאווררות;
בעבודה הייתי יושבת זקופה ומחוייטת, לפעמים ממש עד אמצע הלילה, למרות שנפשי ייחלה לחזור ולהתכרבל בפיג'מה על הספה;
הייתי מתעוררת עם כאב גרון, והולכת לעבודה. מתעוררת עם גב תפוס, והולכת לעבודה. מתעוררת עם ראש כואב, והולכת לעבודה. תמיד הולכת לעבודה, תמיד נראית טוב, תמיד משדרת עירנות וחיוניות, גם כשבפנים מרגישה אחרת לחלוטין.
***
וזה לא שבאותן שנים הגוף שלי לא צעק וזעק, וביקש לחפות על הפער,
אך זו אני הייתי, שלא שמעתי לו.
הוא פשוט הפריע לי בדרך.
ופעם בחודשים שלושה בערך הייתי נופלת:
הגוף היה קורס ומחלה את עצמו עד שאסכים לשכב. לא נותן לי ברירה, אלא להישאר במיטה ולבכות את מר גורלי. וגם במיטת חולי הייתי ממשיכה לעבוד: לנהל שיחות ועידה כשהצוואר תפוס, לסיים מכתב כשהראש בוכה, לדבר עם הלקוח כשהחום עולה.
וכל פעם מחדש, ברגע בו התאוששתי, הייתי חוזרת בדיוק לאותו קצב הרסני, לאותו ניתוק רגשי מכל מה שהגוף שלי מבקש.
הכל, מתוך מטרה אחת ברורה וידועה, לעבוד קשה ולהתקדם.
להתקדם לאן? אינני יודעת, אני רק יודעת שכל הזמן רציתי להתקדם לאנשהו.
***
אבל היום בבוקר כשהאוזן ביקשה שאוותר, פתאום שמעתי אותה.
הרגשתי את הגל הקטן והלא נח הזה שהיא שידרה לי, ומייד ויתרתי לה.
נכון, העגיל מאד התאים לבגד, יכולתי להתעלם מהכאב הקטן ולענוד אותו, אבל מבפנים ידעתי שזה לא יהיה לי נכון. שאני עלולה להזיק לגוף שלי, אפילו קצת, ושאני לא רוצה לעשות לו את זה.
הלכתי לפגישה המאד חשובה כשאוזניי חפות מעגילים, אך עם זאת, הקפדתי להתקשט מבפנים:
הבאתי איתי ביטחון עצמי, ולצידו חשש טבעי ששומר עליי,
רצון להצליח, ועם זאת עם הבנה שזה לא באמת בידיי,
ידיעה ברורה של מה שאני יכולה לתת, ובמקביל קווים אדומים משורטטים היטב.
ולמרות שבאתי לפגישה בלי עגילים, היא עברה בהצלחה.
אני שמחה שהקשבתי לגוף שלי.
אני צריכה לזכור לעשות זאת יותר.