אני כותב פה ומדבר הרבה בסדנאות שלי על "תודעת עבד", תודעה שרובנו חונכנו עליה, תודעה שמדברת על עבודה קשה, על הלקאה עצמית, תודעה שמקדשת מאמץ ובזה למנוחה, תודעה שמקדשת איפוק ומגנה תאווה ותשוקה, תודעה שמדברת על הדחקה של העולם הרגשי ולועגת לביטוי מלא של רגשות, תודה שתפקידה להפוך אותנו לעבדים טובים, שיכולים לעבוד כל יום, מהבוקר עד הלילה, ולא לעצור לרגע אחד לשאול: מה נעים לנו? מה לא נעים לנו? מה מענג אותנו? מה באמת הלב שלנו מבקש מאיתנו?
ואחד הדברים שגורמים לתודעת עבד לעבוד כל כך טוב, זה הסיפור של החוסר. ושאם רק יהיה לנו את זה ואת זה, החוסר הזה יתמלא, והכאב של החוסר יפסיק.
ולכן הרבה מאיתנו מסתובבים בעולם עם מחשבות של: "אם רק נקנה את זה ואת זה, אז אני אהיה מאושר", "אם רק נרד במשקל", "אם רק תהיה לנו עבודה טובה יותר", "אם רק נדע לנגן טוב יותר", "אם רק נסתובב עם האנשים האלו והאלו", "אם רק נרוויח כך וכך", "אם רק נגור פה ופה", "אם רק נגשים את החלומות שלנו אז, רק אז, נהיה מאושרים".
והסיבה שתודעת עבד עובדת כל כך טוב, היא,
שאם כל הזמן חסר לנו,
ואנחנו מאמינים שרק אם נשיג את מה שחסר לנו הכאב יפסיק,
אז אנחנו נהיה כל הזמן מוכנים לעשות הכל בשביל זה:
נעבוד הכי קשה שאפשר, נעשה מה שצריך לעשות בשביל להיות עובד מצטיין, נעשה מה שצריך בשביל לנגן יותר טוב, נקנה מה שצריך בשביל להיות מאושר, נעשה מה שצריך בשביל להתאים לאנשים הנכונים, נחנך את הילדים בדרך שהכי תתאים לנורמות החברתיות.
תודעת עבד היא תודעה של תוצאות, של טוב ורע, של מצליחים ונכשלים,
היא תודעה שלא משנה איפה נהיה תמיד נרגיש חוסר,
תמיד יהיה לנו עוד יעד לכבוש, עוד משהו להשיג, עוד מישהו שהוא יותר,
ולמה? כי כשחסר לנו אנחנו עבדים טובים יותר.
אבל בכנות יש גם תודעה אחרת,
תודעה שבה כבר עכשיו יש לנו הכל,
תודעה שלא חסר בה כלום,
תודעה שאין בה תוצאות, טוב ורע,
תודעה שיש בה קבלה,
ואת הכאב הזה, שתודעת העבד קוראת לו חוסר, חוסר שאם רק נמלא אותו הוא יפסיק לכאוב, התודעה הזו קוראת לו רגש,
רגש שמבקש לקבל מקום,
רגש שלא רוצה שישיגו את זה ואת זה בשביל שהוא יפסיק,
רגש שמבקש שיראו אותו,
רגש שמבקש שירגישו אותו.
הכאב שיש לנו במערכת הוא לא כאב של חוסר.
ושום דבר לא יוכל לעולם למלא אותו.
שום הישג, שום סכום כסף, שום בן או בת זוג מהחלומות.
הכאב במערכת מבקש שנרגיש אותו, שניתן לו מקום,
כי כשאנחנו מרגישים את הרגשות שלנו וקשובים לגוף וללב שלנו אנחנו כבר לא עבדים יותר.