אין מה לעשות:
תכל'ס זה אף פעם לא מתאים לצאת באחת וחצי לקחת את הילדים.
זה כאילו הכי כיף בעולם, אבל מבחינת משימות שנשארות במשרד זה פחות,
ואצלי לפחות – זה תמיד על הרגע האחרון.
אז הגעתי לגן קצת באיחור, אולי 5 דקות, נעלתי לאיימי סנדלים, לקחנו את התיק.
וקדימה לתחנה הבאה לאסוף את עלמה.
ואחרי שכבר אספנו את עלמה ואני בטוח שתיכף משימת ההסעות נגמרה, איימי מוציאה מהתיק שלה עוד 2 זוגות נעליים, חוץ מאלו שהיא נועלת.
"אבא תראה עוד נעליים".
"של מי הנעליים האלו?" אני שואל
"שלי" היא עונה לי
"אבל איימי אלו לא הנעליים שלך", אני אומר וכבר מסובב את האוטו חזרה לכיון הגן.
הרי אני יודע שיש שם עכשיו 2 ילדים,
שרוצים ללכת הביתה ואין להם נעליים,
ואמא או אבא שלהם הופכים עכשיו את הגן.
"את יודעת של מי הנעליים?" אני שואל שוב
"כן שלי" היא עונה, "קיבלתי אותם מתנה",
"מתנה? איימי? אי אפשר לקחת נעליים של ילדים אחרים הביתה", אני אומר בעודי חונה מחוץ לגן.
"איימי תני לי את הנעליים אני רוצה להחזיר אותם לגן" אני מתעקש,
והיא – הדמעות זולגות לה מהעיניים – ממשיכה "אבל הם שלי, אלו הנעליים שלי",
"איימי, נו, אני רוצה להחזיר אותם לילדים שמחכים עכשיו בגן לנעליים",
והיא – בוכה חזק יותר "אלו הנעליים שלי, שלי, הם מתנה".
ובסוף היא נותנת לי את הנעלים תחת מחאה, אבל לא יכולה להפסיק לבכות.
ואני מגיע לגן ומה אני מגלה?
שהנעליים לא היו של ילדים אחרים,
ושאף הורה לא חיפש אותן.
הנעליים היו באמת מתנה שאיימי קיבלה.
היום הגיע לגן ארגז מלא בנעליים, וכל ילד יכל לבחור לו נעליים לקחת איתו הביתה,
ואיימי בחרה את 2 הזוגות האלו .
היא באמת קיבלה אותם במתנה.
"את צדקת" אמרתי לה, "קיבלת אותם במתנה", והחזרתי לה את הנעליים.
היא לקחת את הנעליים, הפסיקה לבכות ושתקה.
גם אני שתקתי כל הנסיעה הביתה.
לא האמנתי לה, לא הקשבתי למילה שלה.
וזה רק כי היא בת שלוש.
הרי אם עלמה או אורי הגדולים שלי היו אומרים לי את זה, בכלל לא הייתי מפקפק בזה,
אבל היא רק בגלל הגיל שלה, פשוט לא האמנתי לה.
מהרגע שהגענו הביתה, הייתי עסוק בלחשוב
לכאוב את עצמי שראיתי את ההיגיון אבל שכחתי לראות אותה,
אולי אני גם ככה?
שוכח לראות את עצמי, לא מאמין לעצמי?
תקפו אותי יסורי מצפון גדולים על ההתנהגות שלי:
איך ברגע אחד גרמתי לה פחות להאמין בעצמה,
אולי אפילו הרסתי לה את כל הביטחון העצמי?
ןבכל ההלקאות האלו אני מנסה למצוא גם חמלה בעצמי, לעצמי:
ככה זה, ככה אני,
ומנסה לקבל את עצמי במקום הזה
וכל המחשבות האלו באות ביחד עם כעס מצידה של איימי, כלפי,
המון בכי וחוסר מרוצות מכל דבר שאני עושה
"לא הארטיק הזה הארטיק ההוא"
"לא בבקבוק, בכוס"
ואני רק מנסה לרצות אותה, להחניף לה
לגרום לה לסלוח לי
ורק כשדריה באה הביתה, והיא ישר רצה אליה, ונשארה עליה בלי לרצות להיפרד,
פתאום קלטתי שעשיתי הכל, חוץ מלעשות את הדבר הכי בסיסי:
לרגע אחד לא אמרתי לה סליחה, שאני מצטער, שאני כן מאמין בה
שאני אוהב אותה
ואז ככה בזמן שהיא שיחקה בבובות, ירדתי על הברכיים שלי.
ניגשתי לה לאוזן, ואמרתי לה, "איימי אני מצטער שלא האמנתי לך היום,
אני יודע שאת הנעלים קיבלת מתנה, אני טעיתי שלא האמנתי למה שאמרת,
סליחה אני אוהב אותך"
והיא צחקה פתאום וצחקה וצחקה וצחקה
"את סולחת לי?" שאלתי
"לא" היא צרחה והמשיכה לצחוק
ואז חיבקה אותי, כאילו לא קשור, אבל הכי קשור
מזל שעם כל הקולות שיש לי בראש זכרתי גם לראות אותה