שכירה מדהימה, עצמאית גרועה

אחרי שחצי שנה היא ניסתה לבנות את העסק שלה (כאדריכלית בנייה ירוקה),
היא הפסיקה להיות עצמאית וחזרה לעבוד במשרד שהיא עבדה בו לפני כן.
אומנם רק בחצי משרה,
ורק כי לא היה לה נעים מבעלה,
שהיא לא מצליחה להביא כסף הביתה,
אבל בכל זאת היא חזרה לשם.

–
ובגלל שהיא שונאת את העבודה שלה,
וכל יום בשבילה זה כמו גיהנום,
היא הגיעה אליי.
היא קראה כמה פוסטים שלי בפייסבוק והחליטה לבוא,
לא ביררה כלום ולא קיבלה שום המלצה,
פשוט לא יכלה להמתין, קראה התקשרה ובאה.
–
למשרד היא נכנסה כמו רוח סערה, לבושה בהידור, ומבלי ששאלתי דבר התיישבה והתחילה לדבר:
"זה לא הגיוני, אתה מבין, אני תמיד הכי טובה, תמיד הייתי הכי טובה, ביסודי – תלמידה מצטיינת, בתיכון – מכתב מהנשיא, באוניברסיטה – מצטיינת דיקן שנתיים ברציפות, בעבודה – אני הכי טובה – כולם יודעים את זה, הבוס שלי בכה בפעם הקודמת שעזבתי, אני האמא הכי תקתקנית בגן, זאת שכולן שונאות, לא שוכחת להביא כלום אף פעם לאף ילד, משתתפת בכל הוועדות, בשלנית עילוי, אז איך זה, תסביר לי בבקשה , איך זה שאני לא מצליחה להרים את העסק שלי, איך זה??"
והמשיכה –
"אין לי לקוחות, כלום, אני לא מצליחה לשווק, לא מצליחה לכתוב בפייסבוק, חצי שנה נתתי לעצמי בבית, והייתי בטוחה שזה יקרה ובענק, אבל כלום! ועכשיו שחזרתי לעבודה, כי לא היה נעים לי מבעלי שלא עשיתי בבית כלום, אני שוב שוקעת בעבודה, חוזרת עייפה , ולא משקיעה בכלל בשיווק העסק שלי, אני בלופ מטורף, אתה חייב לעזור לי, בבקשה!"
–
נשארתי המום.
ראיתי כמה קשה לה להיראות חלשה, או להיתפס כלא מצליחנית, כמה קשה לה להרגיש שהיא נכשלת, כמה זה עמוק.
"ווואוו" אמרתי "זה נשמע שזה לא קל לך, איך זה באמת מרגיש, להיות במקום הזה?"
"מעניין" היא ענתה, "אף פעם לא שאלתי את עצמי, איך אני מרגישה?"
היא שתקה לכמה דקות, ראיתי שהיא לוקחת את המשימה הראשונה שלי ברצינות.
ואז התחילה:
"כשלא עבדתי, והייתי בבית, בהתחלה זה היה באמת נורא,
ואל תגלה לאף אחד, אבל ככל שעבר הזמן, הרגשתי יותר ויותר טוב,
היה לי דווקא כיף להתבטל,
הרגשתי שזאת פעם ראשונה שאני לא חייבת שום דבר לאף אחד,
תמיד היה לי מישהו על הראש, בבית ספר, בתיכון, בצבא באוניברסיטה, בעבודה… גם בעלי והילדים תמיד רוצים ממני משהו,
תמיד יש מישהו מעליי, שאני כאילו חייבת לו משהו,
ופתאום הייתי לבד, בלי בוס, וזה היה לי כל כך כיף!
אבל ידעתי שזה אסור, שאני אתמכר לזה, שאני אהפוך להיות כמו כל הלוזרים האלו, שלא עושים שום דבר עם החיים שלהם, אז חזרתי לעבודה".
" אבל רגע", שאלתי, "יש המון דברים לעשות כעצמאי, לא חסרות משימות שאפשר לעשות כדי לבנות ולשווק את העסק, זה לא שעובדים רק שיש לקוחות…?"
"ברור" ענתה לי "וגם אני שאלתי את את עצמי את אותה שאלה, הרי כשכירה הייתי הכי תקתקנית בעולם, מגדילה ראש, חושבת קדימה, תוכניות שנתיות, מה לא, אז למה בבית אני רק מתבטלת?",
"ומה ענית לעצמך, " שאלתי,
והיא השיבה – "
האמת שלא עניתי, רק שאלתי. אבל אני יכולה לנסות לענות עכשיו"
ושוב חשבה בשקט.
ואז היא ענתה:
"נראה לי שבבית אין לי את מי לרצות, תראה אפילו עכשיו רק כי אתה שואל אני יכולה לענות, כי אתה מצפה ממני לענות…".
–
ואז החלו לזלוג דמעות מעיניה.
"המנוע היחיד שלי זה לרצות אנשים: מורים, הורים, מרצים, בוסים, בעלי, הילדים, האורחים….
כשאין לי מישהו לרצות אני לא עושה כלום,
מתבטלת, כמו כלומניקית, אלוהים אני כזאת מטומטמת".
והמשיכה –
" יופי, אז רועי, תקשיב, אתה תעזור לי להשתנות, נכון? להפוך למישהי שלא מרצה אנשים?"
"נראה לך?" אמרתי, "בחיים לא. אני לא מתכוון לשנות את התכונה הכי חזקה שלך, את זו שעושה אותך מי ומה שאת.
"זו תכונה מדהימה, הריצוי, פשוט תלוי את מי מרצים. מה שנעשה, אנחנו פשוט נמצא לך בוס חדש לרצות",
"בוס חדש???" היא פערה מולי עיניים תמהות,
" כן " הודעתי לה "הלב שלך הולך להיות הבוס החדש שלך,
ומהיום – בדיוק באותה רדיקאליות, את הולכת לרצות אותו, ורק אותו!"
"אבל אני אפילו לא יודעת מה הלב שלי מבקש", היא אמרה בקול רועד
ואני הרגעתי אותה: "עכשיו כשהכתרנו אותו כבוס החדש , הוא בטח ירגיש מספיק נוח לדבר… בואי ניתן לו צ'אנס?"
–
אחרי 2 פגישות נוספות היא מצאה את העוז לעזוב את העבודה ולחזור לשווק את העסק העצמאי שלה.
ולמה אני מספר לכם את זה?
כי אתמול פגשתי אותה במקרה,
(ביום הפגישות הראשון שלי בתל אביב),
והיא נראתה ממש מאושרת,
היא סיפרה לי שתוך שנה, מאז שנפגשנו,
נהייתה לה רשימת המתנה ארוכה מאוד,
הפרנסה מגיעה בקלות,
והאמהות בגן – כך סיפרה – כבר לא מקנאות בה:
גם היא שוכחת לפעמים להלביש לבן שלה חולצה לבנה.