משיפוט ל נתינה ( בעסק)

"דחוף, דחוף!", היא אמרה לי בטלפון, "אני חייבת להכין את המסמך הזה עד מחר בבוקר! אתה לא מבין איך הסתבכתי, חברה חיברה אותי עם סמנכ"לית כ״א בחברה ענקית, הם ביקשו שאשלח להם מסמך, שמספר בכמה שורות על המוצר שלי, ועליי, ואני חייבת עזרה. אתה יכול להיפגש איתי עכשיו? כי אני כבר מנסה לשבת עליו כמה ימים, ופשוט לא מצליחה לכתוב כלום!".
***
ולמרות שהיא התקשרה בשעה לא מתאימה, שמעתי שהיא ממש במצוקה, ולא יכולתי להגיד לה לא,
ובאמת בתוך חצי שעה היא כבר התייצבה אצלי:
"אני כזאת דחיינית", אמרה, באותה סערה איתה נכנסה, "כבר שבוע, שבוע שאני דוחה את זה מיום ליום, לא יודעת מה יש לי, בעלי כבר אומר לי, שבי רגע, את חכמה, זה ייקח לך כמה דקות, זה לא מסובך, את הרי עושה את זה ביומיום, מה הבעיה לכתוב את זה? ואני לא מצליחה!".
והמשיכה:
"אין, אף אחד לא מבין מה זה אופי של דחיין, מה זה להיות דחיינית. אני ככה מהיום שאני זוכרת את עצמי: ביסודי, בתיכון באוניברסיטה, כשכירה, ואפילו עכשיו שאני עצמאית…. וזה – זה הכי גרוע, כי אין יותר מי שיכפה עליי , שיישב לי על הראש. מה שאני לא עושה פשוט לא קורה. וכשזה לא קורה, העסק שלי נתקע. אלוהים דחיינות זו תכונה נוראית, תמיד לחכות עם הכל עד הרגע האחרון, הלוואי ויכולתי להשתנות ולהפוך להיות מישהי אחרת".
וסיימה בעצב:
"הלוואי והייתי מישהי שיודעת להגיש דברים בזמן".
"ואם נגיד שאת לא דחיינית?" שאלתי אותה,
"מה זאת אומרת? אבל אני דחיינית".
"כן", התעקשתי, "אבל נגיד שאת לא דחיינית, נגיד שאת מצוינת בדיוק כמו שאת".
בהבעת אי אמון היא הביטה בי:
"נו? אוקיי. נגיד. ו??"
"אז למה לא הכנת את המסמך הזה? ביום שקיבלת לעשות אותו?" שאלתי,
"אם את, כאמור, לא דחיינית?".
***
היא עצרה רגע, לקחת לעצמה זמן לחשוב, ואמרה: "מעניין. אף פעם לא חשבת על זה בצורה הזו.
אני חושבת שאם אני לא דחיינית, אז אני לא עושה את המסמך הזה, כי אני פשוט מפחדת".
"מעולה!" אמרתי, "מפחדת ממה?"
והיא ענתה: "מפחדת שזה לא יהיה מספיק טוב, שהם יחשבו שאני לא מספיק טובה, שהם יגידו לי לא".
"ואם נגיד במקום להגיד ממה את מפחדת, היית אומרת לי מה הרצון שלך? אז מה היית אומרת? מה את רוצה שיקרה?" שאלתי, והיא אמרה:
"אה זה פשוט. הייתי רוצה שהם יחשבו שזה מסמך מעולה, ושיש לי שירות מעולה.
אתה יודע מה, אם אני עפה, הייתי פשוט רוצה שיחשבו שהשירות שלי מעולה.
זהו. זה באמת מה שאני רוצה.
בעצם, אני בעצמי רוצה לדעת שהשירות שלי מעולה".
"ולמה את רוצה את זה?" שאלתי,
"את מה? היא ניסתה להבין.
"לדעת, שהשרות שלך מעולה".
"מה זאת אומרת? כי אני אוהבת לדעת שמה שאני עושה הוא טוב, הוא משמעותי.
כי חשוב לי לתת שירות ומוצר ממש טובים".
"אז אם תרשי לי לסכם", אמרתי, "את ממש לא דחיינית, אלא את פשוט לא מצליחה לכתוב את המסמך שלך, כי חשוב לך מאוד שהשירות שלך יהיה להם משמעותי וטוב. זה נכון?"
"האמת שכן, כשאתה מציג את זה ככה, זה נכון, אני דוחה את כתיבת המסמך, כי אני רוצה לדעת בוודאות שהשירות שלי יהיה להם מתאים וטוב".
"את בעצם רוצה לתת להם את המוצר או השירות הטובים ביותר", חייכתי אליה.
ועכשיו גם היא חייכה.
***
ההבנה הזו,
שהיא רוצה להיות בנתינה,
שהיא רק רוצה לתת את עצמה ואת מה שיש בה, הקלה עליה מאד.
כי היא כבר לא "דחיינית" עכשיו,
או "לא מקצועית", או "לא מספיק טובה"..
ממקומות כאלו מאוד קשה לכתוב מסמך שמייצג אותך.
לא. היא בסך הכל עסק שרוצה לתת את המוצר הכי טוב ומשמעותי ללקוח,
ומההבנה הזו, הרבה יותר קל לכתוב מסמך.
***
אז מה עשינו פה בעצם?
מה אני בעצם רוצה להגיד?
אני רוצה להגיד ששיפוטים פנימיים, שיש לנו כלפי עצמנו, הם – לא הרצון העמוק והכנה שיש בנו.
השיפוטים האלו, הם בסופו של יום רצון לתת. להיות בנתינה, להיות משמעותיים, לתת אהבה לעצמנו ולסביבה.
ואיך מגלים את זה?
יש פה בעצם 3 שלבים:

השיפוט העצמי הראשוני הוא – אני לא מספיק טוב: דחיין, פגום.
ולכן בשלב 1, שאלו את עצמכם:
אם השיפוט הזה, כשלעצמו, הוא לא נכון. נגיד והוא לא נכון. למה אני עדיין מרגיש כמו שאני מרגיש?
אם אני לא פגום, וטוב כמו שאני, למה אני לא מצליח לעשות את הרצון שלי?

בשלב 2, תפגשו את הפחדים האמיתיים שמתחבאים מתחת להלקאה העצמית.
בדקו, מה יש שם שלא רצינו לפגוש?

ועכשיו בשלב 3, תהפכו את הפחד, לרצון.
הרצון הזה, שתגלו, הוא הכנות שלכם.
הרצון להיות משמעותיים, הרצון לתת ולהיות באהבה.
הוא זה שהפעיל אתכם.

כנות- משיפוט לנתינה

(חשוב לי לציין כי פרטי הלקוחה שונו לחלוטין, וכי בכל מקרה, פוסט זה נשלח לאישורה המוקדם).