משיפוט לנתינה (במשפחה)

בכנות – אני קצת קנאי.
אבל באמת שקצת.
וגם כשאני מקנא, זה בדרך כלל נשאר ביני לבין עצמי.
כי אני מרגיש שלקנאה אין מקום בתוך מערכת יחסים,
אנחנו אנשים חופשיים הרי, ואנחנו נמצאים אחד עם השני מתוך בחירה ואהבה,
ואיכשהוא זה נראה לי כמו סתירה:
כי אם אנחנו ביחד מתוך בחירה, אז איזו זכות יש לנו לקנא אחד בשנייה?
******
והשבוע, דריה נפגשה עם אחד האקסים שלה (רק המחשבה שיש אקסים עושה לי קצת לא נעים בגוף).
היא חיפשה איש מקצוע בתחום מסויים, המליצו לה עליו באופן מיוחד, וגם לה הוא היה זכור כאדם הגון ואחראי, והיא החליטה מעל לכל ספק שהוא אדם המתאים לעניין.
אז יצא שהם דיברו קצת בטלפון במטבח, בשעה שאני ישבתי בסלון,
נזכרו בכל מיני חוויות משותפות, וקצת צחקו ביחד, קצת הרבה, דריה ממש התגלגלה מצחוק האמת,
ואחרי שהיא סיימה את השיחה וסיפרה לי בהתרגשות על כל מיני דברים שהיא נזכרה בהם, מהעבר שלה,
וסיפרה גם שאיזה כיף וש"שבוע הבא הוא קופץ לסדר לנו" את זה וזה שהיינו צריכים,
ויש לו מכתב שהיא כתבה לו, והוא חייב להראות לה,
אז לאט לאט התחלתי להרגיש תחושות לא נעימות בגוף.
*****
אבל לפני שהצלחתי אפילו להבין מה אני מרגיש, קפץ לו ישר השיפוט העצמי, וכינה אותי קנאי.
קרא לכל מה שאני מרגיש – קנאה.
ומול הקנאה, התייצב לו בחזה מתוח הכעס,
הכעס כלפי עצמי, על זה שאני קנאי, שאני פרימיטיבי, ולא יודע לפרגן, ושאין לי זכות בכלל להרגיש את הרגש הזה,
ומשם עלה כעס כלפי דריה על זה שהיא גורמת לי להרגיש את כל מערכת הרגשות הזו,
ואז כעס על זה שאני כועס על דריה, ובאיזה זכות בכלל,
ובזמן שכך בתוך הראש שלי מתחולל מאבק,
עמדתי כבר להגיד לדריה, ובכעס, שאני לא מוכן שהוא יהיה נותן השרות שלנו,
ואני ממש מבקש שהיא תתקשר אליו עכשיו ותבטל איתו,
אבל ממש אלפית שניה לפני שהמילים יצאו לי מהפה,
נזכרתי בפוסט הזה,
על איך הצלחתי, עם לקוחה שלי, להפוך משיפוט לנתינה,
והחלטתי לנסות את זה גם עליי.
ככה ממש רגע לפני שאני מתחיל לריב עם דריה, ואז עם עצמי,
אמרתי לדריה שאני צריך קצת אוויר ויצאתי החוצה, לגינה,
לנסות לעבוד עם המחשבות שמתרוצצות לי בראש.
*****
אז בשלב הראשון התחלתי עם – לחשוב שאני מושלם.
שאני טוב כמו שאני, שאני בסדר, שאין בי פגם, או במקרה הזה – לחשוב שאני לא קנאי.
להוריד את השיפוט העצמי.
ואז, אם אני לא קנאי, אז למה מפריע לי בעצם שדריה רוצה להיפגש איתו?
וכששאלתי את עצמי מהמקום הזה, מהמקום החומל, הלא שיפוטי,
יכולתי פתאום לשמוע את הפחד שלי.
פחד שאולי לדריה לא טוב איתי.
שאולי אני לא עונה לה על כל הצרכים, לא טוב מספיק בשבילה,
שאולי היא רוצה מישהו אחר, שאולי היא תעזוב אותי?
ואז עברתי לשלב השלישי, הפכתי את הפחד שלי לרצון:
ואם אני לוקח את הפחד והופך אותו לרצון,
אז מה הרצון שלי בעצם?
וגיליתי שהרצון שלי הוא להיות משמעותי לדריה, להיות בנתינה לדריה,
שדריה תהיה מסופקת ממני, שאהיה בעל משמעות עבור דריה.
*****
וההבנה הזו,
שאני לא קנאי, אלא ממש רוצה להיות בנתינה לדריה,
להיות משמעותי עבורה,
גרמה לי לחזור לשיחה בסלון ממקום אחר.
ממקום שיכול לתקשר את הרצון שלו, את האהבה שלו, את הנתינה שלו.
וגם –
רצון להקשיב לה.
הרי אני בסך הכל רוצה להיות משמעותי עבורה.
וזה, זה כבר פתח בינינו שיח אחר לגמרי, שיח של אהבה, של נתינה אחד לשני.
*****
כנות – משיפוט לנתינה