פרשת השבוע היא “ויגש”:
סיום סיפורו של יוסף,
בן הבכורים, מרחל, האישה האהובה של יעקב.
הילד שחלם חלומות, בהם כולם משתחווים אליו,
הילד שכל האחים שנאו, כל כך שנאו, עד שמכרו אותו לעבדות,
הילד שמעבד, הפך לאסיר, ומאסיר הפך לאדון מצרים,
הילד שהציל את מצריים מרעב,
בזכות היכולת לפתור חלומות,
בזכות חשיבה אחרת,
חשיבה מחוץ לקופסא.
ובפרשת השבוע, אותו ילד,
אותו חולם חלומות,
פוגש את אחיו,
שכמו עוד תושבים רבים אחרים,
גם הם הגיעו למצרים על מנת לקנות אוכל,
וגם הם, כמו עוד אנשים אחרים,
היו צריכים לעבור את יוסף – אדון מצרים החדש,
להשתחוות לפניו, ולבקש ממנו אוכל.
ולמרות שזה אח שלהם,
הם לא מזהים אותו,
הוא כמובן כן מזהה,
ובפרשת השבוע – נחשף לפניהם.
הוא נחשף לפניהם כשבפעם האחרונה שהם ראו אותו,
הוא היה ילד קטן,
ילד שהם זרקו לתוך בור עם נחשים ועקרבים,
ואחרי זה מכרו אותו לעבדות,
סיפורו לאביהם שנטרף
ועכשיו הוא אדון מצרים.
ובגלל שכמו שאתם יודעים,
אני אוהב לפרש את פרשת השבוע בצורה קצת אחרת,
ולראות בכל הדמויות קולות שקיימים בתוכי,
אני נפעם מהפרשה הזאת.
כי הפרשה הזאת מספרת לי,
על הקול הזה שרוצה להשוויץ.
זה שיודע שהוא שווה.
זה שחולם להגיע לגדולות.
ולקול הזה, יש גם כל מיני קולות אחרים,
קולות שמפריעים לו,
קולות שהם האחים שלו,
איתו מימים ימימה,
קולות שלא מאמינים לו,
לא מאמינים בו,
קולות, שזרקו אותו לפח
לקוחו אותו למקומות הכי פחות זוהרים שיש
והרבה פעמים, במשך שנים,
בשביל להצליח, בשביל להתקדם,
אנחנו באמת צריכים לזנוח את הקולות האלו,
לברוח מהם,
כי רק כשהם לא שם,
אנחנו באמת יכולים להצליח.
לזהור.
להיות בשיא שלנו.
ולמרות שהם כל הזמן מנסים לחזור
מדפקים על דלתינו
אנחנו מתכחשים אליהם
לא פותחים להם
שלא יזרקו אותנו שוב לבור.
אבל הסיפור בא ללמד אותנו
שאולי
אנחנו לא שלמים בלעדיהם.
ואולי אחרי הרבה שנים,
שנים שלא דיברנו איתם,
שנים שלמרות שאנחנו מזהים אותם,
אנחנו לא נותנים להם ביטוי,
אולי עכשיו כשאנחנו חזקים,
אנחנו כבר יכולים לחזור להיות איתם בקשר.
ולשאול: "העוד אבינו חי".
חי בתוכנו.
שבת שלום.