כבר סיפרתי לכם שהייתי ילד שקרן, כזה שכל הזמן מספר סיפורים לכולם.
אחד השקרים שהכי אהבתי היה הסיפור על ארץ עוץ:
סיפור על מקום שבו הכל אחרת, שבו סוסים עפים באוויר, ממתקים גדלים על עצים, חיות מדברות בשפת האנשים, כולם שם כל הזמן צוחקים, השמיים בכל הצבעים, השמש תמיד זורחת ושולחת קרניים עם קסמים.
ככה הייתי מסתובב בשכונה, עם מי שהיה חבר טוב שלי, ומספר לכל הילדים על הארץ הקסומה, על ארץ עוץ.
כשכבר שמה של ארץ הפלאים הלך לפניה, ילדים היו ניגשים אליי ושואלים אותי, אם אני אוכל לקחת אותם לשם.
כמובן הייתי עונה להם שכן, אני יכול, ומאמין לעצמי לכל מילה.
אתם רק צריכים להביא לי 10 אגורות (בחצי שקל אז אפשר היה לקנות שוקו ולחמניה), ואני אקח אתכם לשם בלי בעיה.
בלילה אחרי שתירדמו, אני אגיע לאסוף אתכם משם.
ההצלחה הייתה מסחררת. כמעט כל הילדים בשכונה, כולל חברות של אחותי נרשמו למסע.
אני חושב שעשיתי כמעט שקל מהלילה הזה.
למחרת בבוקר, כשהם באו אליי בטענות, למה לקחתי כסף ולא באתי לקחת אותם לארץ עוץ, עניתי להם בשיא הביטחון: "מה אתם צוחקים עליי? ברור שבאתי".
באתי וגם לקחתי אתכם לארץ הפלאות, רק שלפני שהחזרתי אותכם, הייתי חייב למחוק לכם את הזיכרון, אלו חוקי המקום.
ואז קטפתי חוביזה ונתתי להם לאכול, "זה ישמור לכם את התחושה בגוף, למרות שהזיכרון הלך".
והאמת שזה הלך לא רע, כולם היו מרוצים, גם אני וגם החברים, פעם בשבוע הייתי לוקח אותם לארץ עוץ, התחושה בגוף הייתה נשמרת בזכות החובזות, אבל אף אחד לא זכר משם כלום.
רק החבר הכי טוב שלי, תמיד היה אומר לי שהוא דווקא זוכר את הטיול הלילי בארץ הקסם, ושכנראה שעליו שקוי הקסמים, חסר השפעה.
עד שיום אחד, ראיתי מרחוק את האמא של החבר הכי טוב שלי מתקרבת, זועפת וכועסת.
היא תפסה אותי ביד חזקה משכה אותי הצידה, כאילו שאף אחד לא ישמע, למרות שאת רוב הדברים שהיא אמרה היא צעקה, ואמרה לי: " רועי אתה ילד שקרן ואנוכי, לכלום כבר נמאס מהסיפורים המטופשים והמטוטמים שלך אני לא מרשה לילד שלי בחיים יותר לשחק או לדבר איתך, הבנת??!!".
"אבל הוא העוזר שלי" מחיתי, מנסה להגן על החברות שלנו.
"אני אדאג שאף ילד לא ישחק איתך יותר בחיים, מי רוצה להיות חבר של ממציא הסיפורים.?"
דמעות מילאו את עיניי, אבל לא נתתי להם לזלוג החוצה.
זה נכון, חשבתי, אני באמת שקרן וממציא, ואולי אני באמת לא ראוי שאף אחד ישחק איתי יותר בחיים.
ולמרות שנשבעתי לעצמי לא להמציא יותר סיפורים בחיים,
הדחף היה חזק ממני.
המשכתי לדמיין אבל לפחות למדתי להסתיר את הסיפורים ולמנן אותם.
בכל זאת — לא רציתי להישאר לבד בעולם.
ןלמרות שגדלתי והתפתחתי, הפחד מהתכונה, מהמפלצת ששוכנת בתוכי לא נעלם.
אני אומנם כבר שנים מתפרנס מלספר סיפורים, בגדול,
אבל אם אני יושב בפגישה ויש לי יותר מרעיון אחד, לרוב אני לא אומר אותו.
למדתי לרשום אותו בצד, בעצם לאלף את הרצון שלי להמציא סיפורים.
כי הרי אני לא רוצה להיתפס כמספר הרבה סיפורים, כמתפזר, כמישהו לא ממוקד,ועוד מילים מפחידות ..
אני מאד מדוד, וכמעט תמיד מתנצל שאני מספר עוד ועוד סיפורים…. רק שאמא של החבר שלי לא תבוא שוב לתפוס לי את היד.
והנה השבוע, ישיבה עם לקוח, שאני מאוד מעריך, ושוב עלה לי רעיון לקונספט.
ובגלל שכבר הרבה זמן אני מדבר פה על קבלה עצמית, אז החלטתי לתת לו עוד קונספט. ואז עוד קונספט. 3 קוסנפטים שונים בפגישה אחת.
ממש כך סיפרתי הרבה סיפורים.
פתאום הלקוח שלי קם מהכיסא שלו, מתקרב אלי, תופס לי את היד ומעמיד אותי כך לפני כל היושבים בפגישה.
מייד עלתה בי התחושה, הנה הגזמתי, הוא עומד לצעוק עליי, איבדתי את הפרוייקט, ובאותו זמן אני גם מרגיע את עצמי : שטויות, יש לי עוד לקוחות, ותודה לאל, אני לא תלוי בו.
רק שלהפתעתי הרבה, במקום לצעוק, הוא הרים לי את היד באוויר ואמר: "אתם יודעים למה אני חולה על האיש הזה?? למה כל דבר אני עושה רק איתו?? כי זה רועי ממציא הסיפורים שלי, האיש הכי יצירתי שאני מכיר!"
להיות באותו מקום, ולקבל תגובה אחרת,זה הרגשה שלא ניתן לתאר במילים.
מצחיק שמה שהרס לי את חיי החברה בשכונה, הפך להיות ברגע אחד לגאווה.
ואני מספר לכם את זה, כי יש כל כך הרבה תכונות שלנו, שאנחנו בטוחים שהן שליליות, בגלל דברים שהיו לנו פעם בילדות, שצריך להסתיר אותן בגלל זה.
ותכלס, הם התכונות הכי חזקות שלנו.
ועוד דבר – זה בדיוק הסיבה שלא כדאי לצעוק על ילדים, על מה שהם, זה הדבר הכי מכבה שיש.
בכל דבר שהם עושים יש נשמה יתרה, חבקו אותם על מה שהם, זה ישתלם לכם בעתיד.