טראומת אושר

מהי טראומה ? סוגי טראומות ודרך ההתמודדות עם טראומת אושר

המונח “טראומת אושר” הפך להיות מטבע לשון, והמונח הזה בשבילי הוא מהפכה מחשבתית, על מהי טראומה:
כי הרבה שנים חשבתי שטראומה באה כדי לעזור לי לא להיפגע יותר, לא לחוות שוב את החוויה שחוויתי, מעין חותם בתוכי שאני לא אחזור על אותה טעות פעמיים. נגיד כמו שנגעתי במשהו חם, ועכשיו יש לי טראומה, ולכן אני לא אגע שוב במשהו חם. טראומה כמנגנון של הגוף ליצור בי חיווט, על מנת ללמד אותי לא לטעות שוב.
נשמע הגיוני, נכון?
אבל אם אני מסתכל על הטראומות שנמצאות במערכות הרגשיות שלנו, אני מגלה דבר הפוך:
אני מגלה שהרבה מהטראומות שלי, ששומרות שלא איפגע שוב, גם שומרות עליי מהמון דברים נהדרים ונפלאים בחיים שלי.
ואני רוצה לתת כמה דוגמאות לדברים נהדרים, שיש לנו טראומות במערכת, ששומרת עלינו מהן, ולכן בחרתי את חמש הטראומות הכי פופולאריות שאני מכיר, ושכולן בעיניי נכנסות תחת ההגדרה של “טראומת אושר”:
הראשונה – טראומת ״אני אהוב וראוי בעולם״.
כמה פעמים בילדות שלנו הרגשנו לא אהובים? לא ראויים? כמה פעמים הרגשנו שכועסים עלינו? על מי שאנחנו? כמה פעמים נענשנו על תכונות אופי טבעיות שלנו? כמה פעמים נתנו לנו להרגיש שאנחנו לא מספיק טובים, לא מספיק מוצלחים, לא מספיק ראויים – עם מי שאנחנו? זה יכל להיות בבית ספר, מול חברים לכיתה שלא רצו לשחק איתנו, להזמין אותנו, וזה יכל להגיע מההורים.
ועכשיו, ממה יש לנו טראומה? יש לנו טראומה מלהאמין, מלהרגיש שאנחנו כן אהובים וראויים. ולכן כל פעם שאנחנו רק נתחיל להרגיש ראויים ואהובים, הגוף שלנו יאותת לנו על תחושת סכנה מתקרבת (אותו זיכרון מהילדות), ומכאן יגיעו מחשבות, פעולות חיצוניות או פרשנות של המציאות שתסביר לנו שאנחנו לא אהובים וראויים. כך עד שהגוף יירגע ויחזור למצב שהוא מרגיש בטוח.
השנייה – טראומת מנוחה.
בילדות שלי כולם סביב קידשו את העבודה הקשה, את המאמץ. מי שנח היה “עצלן”. אני זוכר איך ההורים שלי התייחסו לאנשים שרק רוצים ליהנות ולבלות, לאנשים שמחפשים עבודה קלה.
מנוחה הייתה נתפסת כחטא. עצלן, דחיין, בטלן, היו המילים שהודבקו למנוחה וחוסר מעש. כעס ועצבים היו מכוונים כלפי המנוחה. ולכן הטראומה שנוצרה בגוף היא אותו פחד של הגוף לנוח, ממש להתבטל, לחפש את המקום הקל והנעים. ובכל פעם שהגוף מגיע למנוחה או להנאה, הוא מאותת לנו על הסכנה, ואז כמובן יגיעו המחשבות, הפרשנויות או יצירת המציאות שישר תיקח את הגוף מהמנוחה, ותחזיר אותו למקום בטוח. כמה קשה לנו להגיע למנוחה אמיתית – בגוף ובמיינד.
השלישית – טראומת הקשבה לעצמי.
זוכרים מה היה קורה כשהיינו מקשיבים לעצמנו במקום למבוגרים? אם היו אומרים לנו לעשות או לא לעשות משהו והיינו מחליטים לפעול אחרת, להתלבש כמו שבא לנו, להגיד מה שבא לנו, ללכת לאן שבא לנו, להקשיב או לא להקשיב למה שבא לנו, מה היה קורה אז? אם זה היה בניגוד לקול המבוגרים? עונשים, צעקות, מכות, יחס מזלזל, “אמרתי לך שזה מה שיקרה אם לא תקשיב לי”, “תראה מה קורה כשאתה לא מקשיב לי”.
אז הטראומה נוצרה מהפחד להקשיב שוב לנו, ללב שלנו, במקרה שאנחנו מקשיבים או רוצים לשמוע את הקול שלנו כמו שצריך.
הרביעית – טראומת קרבה ואינטימיות.
טוב, בזירה של הקרבה והאינטימיות, ובכלל הביטחון של להיות באמת קרובים, נפגע כל כך הרבה פעמים. כמה ציפיות היה לנו לקרבה! הרי בשנים הראשונות אנחנו בכלל לא רוצים לזוז מההורים שלנו, רוצים שהם ירימו אותנו, יחבקו אותנו, ינשקו אותנו, לא יעזבו אותנו לרגע, ומהציפייה הזו, כמה אכזבות אנחנו חווים? כמה פעמים התמימות שלנו, הציפייה שלנו לקרבה ואינטימיות נפגעו? עם ההורים, עם חברים, עם בני זוג. כמה פעמים באנו עם לב פתוח ופשוט דחו אותנו? ולכן הטראומה שלנו היא מקרבה ואינטימיות. ולכן כל פעם שמתחילה להיווצר לנו אינטימיות, או שאנחנו בקרבה, זה יכול להיות עם בן / בת הזוג שלנו, או עם חבר קרוב, ואפילו עם הילדים שלנו, הגוף שלנו נבהל, מרגיש בסכנה, וישר יוצא להגנתנו. ואיך? מחשבות מבאסות, פרוש לא נכון של המציאות, ואפילו יצירת מציאות. פתאום המראה החיצוני של בן הזוג שלנו יכול להשתנות בעקבות הטראומה הזו, יכול להיות שהוא ייראה לנו פתאום מכוער ולא אטרקטיבי, רק כי לפני רגע היינו ממש קרובים ואינטימיים, והגוף שלנו נבהל, ועכשיו מנסה להוריד לי את הרצון בקרבה.
החמישית – טראומה מתאווה תשוקה ועונג.
אני זוכר שלפני כמה חודשים אורי הבן שלי קנה בורקס, והתענג על כל ביס שהוא אכל, עצם את העיניים וממש נהנה, ואני זוכר מה קרה בתוכי באותם רגעים: כמה שיפוט וביקורת הייתה לי עליו. “מה הוא כל כך נהנה מבורקס? כולה אוכל!” ממש כעסתי עליו בתוכי, על זה שהוא כל כך מתענג, עונג תאווה ותשוקה נתפסו, ועדיין נתפסים בהרבה מאוד חברות, כמשהו משחית. כחטא. כאיסור. כמשהו מסוכן שהורס את השליטה שיש לנו על עצמנו. אנחנו מנסים “לכבוש את התאוות שלנו”, הן נועדו להיות מוגבלות, הן נועדו להיות אסורות ומאופקות. רבים מאיתנו הושפלנו, נענשנו, על התשוקות שלנו, על התאוות שלנו, סביב אוכל, סביב החיים, סביב מיניות, ולכן הגוף שלנו, כשהוא מרגיש תאווה או עונג או תשוקה, הוא נבהל, ומשדר לעצמו שהוא בסכנה. ואז ישר – הן מגיעות – המחשבות, הפרשנויות, המציאות שנוצרת, שברגע אחד מצליחה להוריד לנו את התשוקה, את התאווה, את העונג בגוף.
אלו היו חמש הטראומות הכי נפוצות בעיניי, ובטראומות כדאי לטפל כמו שמטפלים בטראומה: לאט לאט, ועם המון הקשבה לגוף ולרגש.
אני רוצה להציע פה היום עבודה עם טראומת אושר, על כל אפיקיה, דרך עבודה ב- 3 מישורים:
מישור ראשון – עבודה עם המינד שלנו:
ההבנה שיש לי טראומות מדברים שאני בעצם רוצה לעצמי בחיים, כמו קירבה, מנוחה ותשוקה, הקשבה לעצמי, תחושה שאני רצוי, הבנה שאני רוצה את הדברים אלו בחיים שלי, והסכמה שלי לעבוד עם הסכנה שהגוף שלי מרגיש. להבין שהרבה מהמחשבות שיש לי, מהפרשנות שיש לי על המציאות, וחלק גדול מהמציאות שאני יוצר, אני בעצם מייצר רק כדי לא לאפשר לעצמי את הדבר שאני רוצה. ורק תשומת הלב לזה, וההכרה של המיינד בזה, יוצרת שינוי ניכר מאוד בחיים שלנו.
מישור שני – עבודה עם הגוף שלנו:
הטראומה שלנו נמצאת בגוף, הוא באמת חושב שהדברים הנהדרים האלו הם סכנה בשבילו, ועכשיו אנחנו צריכים ללמד אותו מחדש שזה בטוח עבורו, ואנחנו צריכים להרגיל אותו לאט לאט, ובמנות קטנות, כל פעם עוד קצת, לא יותר מדי קרבה, לא יותר מדי תשוקה, לא יותר מדי אושר, לאט לאט להרגיל אותו, להראות לו שהכל בסדר, להראות לו שהוא לא נפגע, להראות לו שהוא יכול להיות במקומות האלו ולא יקרה ל כלום, קחו את הזמן, זה שווה את ההשקעה.
המישור השלישי – המישור של הלב שלנו:
לא משנה כמה טראומת האושר שלנו גדולה, הלב שלנו לעולם לא יוותר לנו. אושר הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. ומגיע לנו לחוות אותו, מגיע לנו להרגיש אותו. להיות מאושר יכול להיות סכנה לגוף, סכנה שזה ייגמר, שזה ילקח מאיתנו, אבל למרות הסכנה, הלב לעולם לא יוותר על להרגיש טוב ונעים. באנו לפה לשאוף להיות מאושרים. והאושר נמצא בגוף ולא בשום דבר חיצוני.
כנות – מזל שלה שלא נוותר עלינו.

Related Posts

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *