אתמול בערב רבתי עם הגדולה שלי.
וכשאני מוצא את עצמי רב עם הילדים שלי,
זה בגלל שבאותו רגע אני מרגיש שלא רואים אותי,
ושלא שומעים אותי.
אני מוצא את עצמי מבקש את אותה בקשה כמה פעמים:
זה יכול להיות ללכת לישון בזמן,
להפסיק להסתכל על המסך,
לבוא לאכול, ועכשיו,
להתלבש בבוקר,
או כל רעיון אחר שיש לי שצריך לקרות,
והתחושה הזו שלא שומעים אותי,
שלא רואים אותי,
מציפה בי כאב.
את הכאב הזה.

ואם במקום להסכים להרגיש אותו,
או לנסות לתקשר אותו החוצה,
אני בוחר שלא להסכים לו להיות,
כי אני לחוץ, או עמוס, או עייף, או מוטרד,
אז במקרה כזה,
אני בעצם בוחר לצאת למלחמה.
מלחמה נגד הכאב,
ומלחמה, מחייבת אותי להכריח את הצד השני,
לראות אותי
לשמוע אותי
ועכשיו!!!!!!
ולמרות שזה הבת אהובה שלי
הבכורה שלי
החברה שלי
הנשמה שלי
באותו רגע אני בקרב.
קרב על זה שישמעו אותי
שיראו!
אז אני צועק,
ואני כועס,
מנסה להכריח את הצד השני לשמוע אותי,
ולראות אותי.

וכשאני ככה,
הצד השני מרגיש שלא רואים אותו,
שלא שומעים אותו,
וזה,
מעלה בו כאב.
את הכאב הזה.
ואם במקום לתקשר את הכאב הזה,
הוא בוחר לא להסכים לו,
אז הוא צועק,
וכועס,
ומנסה להכריח את הצד השני,
לראות אותו.
להכריח אותי.

ואז אנחנו רבים.
אני והלב שלי,
אני והבת הבכורה שלי,
אני והכאב שלי.

ורק הזמן
לאט לאט
מרגיע,
ולי ולבכורה שלי
נשאר רק לשבת ולדבר על זה,
לתקשר את הכאב שלי, להקשיב לכאב שלה
ולנסות לזכור,
שכשלא שומעים אותנו,
או רואים אותנו,
נעים יותר להרגיש ולתקשר,
מלצאת למלחמה על זה.

כנות – לתקשר את הכאב שלך
http://www.kanot.web-owl.co.il/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *