לקחתי את איימי מהגן

היום אני לקחתי את איימי מהגן.
המשימה ברורה, אני נכנס לגן, חיבוק נשיקה, לוקח את התיק שלה לאוטו והביתה.
נכנסתי, חיבוק נשיקה, לקחתי את התיק שלה, יוצא החוצה לחצר.
ואז היא מתחילה, ״הנדנדה שלנו״.
מקסים איימי אני עונה, בואי נלך הביתה, ממהר לסיים את המשימה.
״אבא תראה דחליל״ היא אומרת לי.
״מקסים איימי, תיכנסי לאוטו ונסע הביתה״
והנה מגיעה לה אמא של אביב:
״אמא של אביב״ היא אומרת, וממשיכה לעמוד ליד השער.
״בואי איימי, אני אתן לך שוקולד בבית״ אני אומר לה,
ואמא של אביב נכנסת לוקחת את אביב, יוצאת החוצה נכנסת לאוטו, נוסעת.
״והינה אמא של יואב״ היא מראה לי, ״שלום אמא של יואב אני אומר״ בואי איימי אני מתחנן, ״בואי ניסע הביתה, נראה יובל המבולבל״.
היא אפילו לא עונה, רק ממשיכה להתסכל בהורים הבאים לגן, ויוצאים עם ילדהים על הידים.
ואני שקצת מרגיש מטופש שאני סתם עומד בלי תכלית ליד השער של הגן,מחייך לעוברים ושבים.
ופתאום, רגע לפני שאני עומד להגיד בפעם ה 100,״בואי איימי הולכים הביתה״ ולהבטיח עוד דבר שאין לי מושג אם באמת אני יכול לתת לה שנגיע הביתה.
אמרתי לעצמי: ״הרי אין לי שום דבר יותר חשוב לי בעולם מהילדים שלי.
והנה יש לנו פה רגע ביחד, אני ואיימי עומדים מחוץ לגן, מסתכלים על ההורים, מדברים עם הדחליל,היא מראה לי כל אמא ואבא, של מי הם הורים, לאן בדיוק אני ממהר, לאיזה מרוץ של החיים אני רץ, מה בדיוק המשימה שאני מנסה לעמוד בה…?״
ותוך שנייה שחררתי הכל והייתי ביחד איתה, בחוויה של לעמוד מחוץ לגן ולהביט בעוברים ושבים, וכך ישבנו לנשום ביחד מחוץ לגן, עד שפתאום איימי אמרה לי: ״אבא בוא ניסע הביתה״
ואז נסענו.